בכפר ג'אלוד רואים את האש בקצה המנהרה
זמן קצר לפני המסיק בכפר ג'אלוד, איכלה דליקה 400 עצי זית. גם בעבר סבלו התושבים מהתנכלויות והצתות שהביאו לכך שהם איבדו את רוב אדמתם
כאז גם היום, קולו של אברהים שקט ומדוד. הוא גולל את העובדות בנימה עניינית: בשמונה וחצי בבוקר יום רביעי, 9 באוקטובר, הוא ביקש לבדוק את בשלות הזיתים לקראת המסיק. אברהים בן 56, אחרי כמה ניתוחי לב בשל מום מולד ושני התקפי לב בשנים האחרונות, הלך ברגל. כחצי שעה ארכה הדרך מביתו עד לאחת מחלקותיו. לא עבר זמן רב והוא הבחין בחבורה של ישראלים־יהודים שהתאספו בצומת הדרכים שבין המאחזים שבות רחל ואחיה, במרחק של פחות מקילומטר ממנו. הוא מיהר לעזוב ולחזור הביתה. אל הבית הגיע קול צעקות בסביבות השעה 11. מתברר שבו־זמנית, בעוד קבוצה של ישראלים־יהודים תוקפת באבנים גדולות את בית הספר היסודי בכפר והתלמידים המבוהלים והבוכים מכונסים בכיתות, ניצתה האש. היה יום חם במיוחד. האש טיפסה במהירות מזרחה, במעלה הגבעות. גורם צבאי אמר ל"הארץ" שבאותו בוקר דווקא היתה תגבורת של כוחות צה"ל באזור. את פאוזי אברהים מהכפר ג'אלוד הכרתי לפני 15 שנה, באוקטובר 1998. כבהלוויה, עמדנו ליד אחד ממטעי עצי הזית שלו, שיד אלמונים כרתה. היתה זו החלקה השלישית שאלמונים חיבלו בה בתוך פחות משנתיים: פעם ב–1997 ופעמיים ב–1998. כ–300 עצים בסך הכל. ביום רביעי בשבוע שעבר החזירה אותי לג'אלוד אש שכילתה כ–160 עצים אחרים של איברהים (מתוך כ–1,600 עצי הזית שלו ושל משפחתו) ועוד כ–240 עצים של כמה משפחות אחרות בכפר ההררי הקטן. ימים ספורים לפני התחלת המסיק.
שעות אחר כך סיפר לי אברהים שמאז שנפגשנו ב–1998 היתה עוד חבלה בעציו. אחר כך, עד 2007 אסר צה"ל עליו ועל שאר תושבי כפרו והכפרים הסמוכים (קריות, קוסרה, תורמוס עיא ואל מוע'ייר) להגיע לרוב מטעיהם. מאז 2007 הם מורשים לעבד את המטעים אבל רק פעמיים בשנה, בעונת החריש ובעונת המסיק, לימים ספורים בלבד, ורק בתיאום מראש עם מינהלת התיאום והקישור הישראלית ועם ליווי צבאי.
את סיפורו של אברהים יש לקרוא כסיפור משקף של ג'אלוד, ואת זה של ג'אלוד - כסיפור מייצג של כפרי דרום־מזרח שכם וכתמצות קורות העורף החקלאי הפלסטיני בגדה המערבית ב–15 השנים האחרונות. ההתקפות שמגיעות לתקשורת הן פרט אחד בתהליך ההדרגתי של אובדן אדמותיהם.
השטח הבנוי של ג'אלוד והכפרים השכנים מצוי בשטח B – אחריות אזרחית פלסטינית ואחריות וסמכות ביטחונית ישראלית. אבל את עשרות אלפי הדונמים של אדמה חקלאית ואדמת טרשים לא בנויה של אותם הכפרים, השכיל הנושא והנותן הישראלי בהסכם וושינגטון ("אוסלו ב", ספטמבר 1995) לקבוע ואחר כך להנציח כשטח C - סמכות ואחריות ישראלית, ביטחונית ואזרחית.
והנה, בעוד צה"ל אחראי על הביטחון, ב–1997, התחילו לשטוף את שטחי B ו־C ואזור ג'אלוד בהם, גלים של חבלות שיטתיות בעצי זית במטעים פלסטיניים והתקפות על חקלאים. ראש מועצת הכפר, עבדאללה מוחמד חג', זוכר לפחות 25 התקפות שגרמו לפגיעות ברכוש ובנפש נגד התושבים של ג'אלוד מאז מונה לתפקידו לפני 15 שנה. עמותת "יש דין" תיעדה 96 התקפות של אזרחים ישראלים נגד תושבי ג'אלוד והכפרים השכנים מ–1998 ועד אמצע 2012, בין היתר עבירות אלימות, פגיעה ברכוש, פגיעה בגידולים חקלאיים, והשתלטות על אדמות באמצעות גידור, עיבוד, הצבת מבנים, סלילת כביש בשטח החלקה, סילוק פלסטינים או מניעת גישה לחלקותיהם.
העמותה עקבה אחר חקירתן של 58 תקיפות משנת 2005. מתוך 49 תיקים שהטיפול בהם הסתיים, כ–92% נסגרו: 41 תיקים נסגרו מסיבות של "עבריין לא נודע" ו"חוסר ראיות מספיקות", ושלושה תיקים נסגרו בעילה של "אין אשמה פלילית" ויש דין עירערה על סגירתם. עמותת “רבנים לזכויות אדם” טיפלה בתשע תלונות אחרות על התקפות בין השנים 2008–2013, שש מתוכן נסגרו.
רק ב–2013, עוד לפני התקיפה של 9 בספטמבר, טיפלה "יש דין" בעוד ארבעה מקרי אלימות והצתות נגד ג'אלוד. מסוף שנות ה–70 כבר הפקיעו רשויות הצבא חלק מאדמותיהם הפרטיות והציבוריות של כפרים אלו והעבירו להתנחלויות המורשות שילה ועלי. בסוף 1991 הוקם על אדמתם המאחז הראשון ממזרח לשילה: שבות רחל (שבינתיים הולבן וקיבל תוכנית מיתאר). אבל החקלאים הפלסטינים עדיין יכלו לעבד את אדמותיהם, שלא הופקעו ולא הוכרזו אדמות מדינה. ואז הוכח שתמיד יכול להיות גרוע יותר. גלי התקיפות עלו וגאו במקביל לתחילתה ולהתרחבותה של תופעת המאחזים. לפי נתוני “שלום עכשיו”, מאחז אחיה הוקם ביולי 1997, עדי עד בדצמבר 1998, אש קודש בדצמבר 2000, הבית האדום (חוות יישוב הדעת) ביוני 2002, קידה ביוני 2003 וגאולת ציון ב–2012.
התהליך מחושב ושיטתי:. קודם מבוצעת העבירה המינהלית של הקמת יישוב־-בןת של ההתנחלות הרשמית, בלא אישורים רשמיים. אז יש להגן על ביטחונם של ן הישראלים הגרים בו ו. לכן אוסרים על נאסרת כניסת בעלי האדמה הפלסטינים להיכנס לאדמותיהם שבמעגל הפנימי של המאחז. או אז יושבי המאחז פונים להרחבת מעגל השליטה, ופורצים דרכים. אורכן הכולל של למשל, דרכי העפר שנפרצו מסביב למאחז עדי עד מאז הקמתו - אורכן הכולל הוא 21 ק”מ, כפי שמצוין במחקר החדש “כרם נבות”, שחיבר דרור אטקס על התרחבות החקלאות היהודית בגדה המערבית. ריבוי הדרכים שנפרצו מגדיל את אפשרויות האיום על החקלאים הפלסטינים.
מאז -2001 מצא צה”ל מצא פתרון פשוט כדי להגן על הפלסטינים מפני תקיפות: המותקפים הפלסטינים בפוטנציה: אסר עליהם להגיע גם לאדמותיהם שלהם שנמצאות במעגלים השני והשלישי, ולא רק לאדמותם שבתוך המאחזים. בחסות סגירת השטח בידי צה”ל, קמויכלו לקום המאחזים חדשים.
לפי התחקיר “במסלול הנישול” של “יש דין”, מפברואר השנה,: מתוך כ–-16 אלף דונם אדמות ג’אלוד, אוסר צה”ל את הגישה והשימוש ב–9,937 - 9937 דונם. לכן, כאדמת פלחה ברובה - , לגידולי ירקות ודגנים עונתיים – התושבים כבר איבדו אותההיא כבר הלכה לאיבוד מבחינת התושבים. ולמטעי הזיתים שבתוכה, כאמור, מותרת עכשיו הגישה רק פעמיים בשנה. ל–5,965 דונם ל-5965 דונם הגישה חופשית, אבל זו אדמת טרשים ברובה, שהגידולים בה דלילים. לעוד 319 דונם מפחדים התושבים להגיע – מחשש להתנכלויות.
במקביל הלכה והתרחבה באותן שנים החקלאות היהודית באותו אזור בדיוק, – כפי שמתועד בהמחקר “כרם נבות” שחיבר דרור אטקס. באדמות הפלחה הפרטיות שצה”ל סגר
בפני תושבי ג’אלוד, 1,553 דונם - 1553 דונם הפכו עם הזמן לכרמי ענבים בעיקר, אבל וגם מטעי זיתים של חקלאים ישראלים־-יהודים. ועוד תהליך מקביל: בעשור השנים האחרוןנות עזבו את הכפר כ–400 מאלף -400 מאלף תושבי ג’אלוד, רובם צעירים, את כפרם, ועברו להתגורר בשכם וברמאללה, בשל – משום אובדן אפשרויות הפרנסה ואמצעי הקיום שנלווה לאובדן האדמות. כך מראה התחקיר “במסלול הנישול”, - שדן בהשלכות החברתיות־-סביבתיות שהיו להקמת “עדי עד”. בשנים שבהן נחסמה לחלוטין זכותו לעבד את אדמתו, אבראהים, בוגר החוג לביולוגיה באוניברסיטת ביר זית, לימד מדעים בבתי ספר תיכוניים בכפרי הסביבה.
מאז 2007 עורכת הדין “ד קמר משרקי אסעד, מנהלת המחלקה המשפטית ב”רבנים לזכויות האדם”, מטפלת בתלונות על הפלישות הישראליות לקרקעות פלסטיניות פרטיות, שצה”ל סגר בפני הבעליםה. התיק הראשון שבו טיפלה היה חלקה של אבראהים, הנטועה עצי זית סורי, בני יותר מ–50 חמישים שנה, שישראלים־ יהודים מנעו ממנו באיומים להיכנס לתוכה. מתוך 20 עשרים תלונות על השתלטות על אדמות ג’אלוד, הצליחה משרקי אסעד להביא לסגירתן של ארבע חלקות בפני ישראלים: אחת מהן של אבראהים, והיא נושקת לחלקה שעלתה באש לפני שבוע. שתי חלקות מתוך הארבע נסגרו לכניסת ישראלים רק לאחר שכל עציהן נכרתו.
בשישה מהתיקים המינהל האזרחי הוציא צווים נגד השתלטות משק אחיה על אדמות ג’אלוד. בגין זאת פנו המתנחלים לוועדת העררים, והדיונים מתנהלים בעצלתיים. שלושה מבין ששת התיקים - נוגעים לאדמות של פאוזי אבראהים.
בתשעה מהתיקים המינהל האזרחי טוען שאין בידיו הכלים לטפל בפלישות, מפני שכי הן ישנות, – בנות יותר מ–15 חמש שנים. כך אפשר להבין מדוע חשוב למתנחלים ולמגוננים עליהם לגרום לסחבת ביורוקרטית.
ביום שני השבוע הגיש הלך פאוזי אבראהים לתחנת המשטרה בנימין והגיש עוד תלונה על הצתת המטע שלו ועל חבלה ברכושו, אף על פי שהוא משוכנע שכמו תמיד, הרשויות לא יתאמצו לחפש את הפושעים. את רגשותיו האמיתיים הוא סיכם בפתגם: “וכי סוליית כף הרגל של הגמל תלין נגד עריצות ההגמל?”.
- התחבר בכדי להגיב