התבוננו בתצלום הזה של אלכס ליבק: האם יש עוד צורך להכביר עליו מלים? מתוך הריסות ביתו חילץ הצעיר הזה שבתמונה זוג יונים צחורות ועכשיו הוא מנסה להצילן במים שהוא משקה אותן מתוך קנקן קפה מפוחם, ילדו הקטן מתבונן בעיניים עצובות במחזה. ברקע ההריסות. הכל נהרס, כל הכפר הזעיר ח'אלת מכחול שבצפון בקעת הירדן, ליד התנחלות חמדת ובסיס חטיבת כפיר. נהרסו עשרות בקתות הפח והדירים, מחסני החציר והשוקת. אפילו על גן הילדים הקטן אלוהים - המינהל האזרחי, שלטון הכיבוש - לא ריחם.

זה קרה שלשום (שני), עם עלות השחר. כשבאנו למקום, בשעת בוקר מוקדמת, כבר עזבו אחרוני הדחפורים ומפעיליהם את השטח, מותירים לגורלם את התושבים ההלומים אל מול הריסות כפרם. ליד כל פחון עמד רועה צאן וניסה לחלץ את שיירי רכושו הדל מתוך ההריסות. הכל אמר השלמה סטואית והלם, כאלו שראיתי בכפרי הדייגים שנחרבו ברעידת האדמה ביפן. אבל שם היה זה פגע טבע, וכאן מעשה אדם, מעשה רוע מזוקק ונפשע, מאלו שמספק יומן הכיבוש הישראלי לרוב. דייגים יפנים ורועים פלסטיניים, רק ההשלמה עם גורלם דומה.

שקט נורא עמד במקום. גם צוותי הטלוויזיה הפלסטינית, תחקירני הארגונים לזכויות אדם, קומץ נציגי ארגוני הסיוע הבינלאומיים ואנשי הרשות הפלסטינית שהגיעו לשטח, לא הפרו אותו. בקול חרישי ושבור סיפרו הרועים קשי היום הללו לכל מי שחפץ להאזין להם את מה שעוללו להם ולרכושם רק כמה שעות קודם לכן. הכל חוקי כמובן – כל צווי ההריסה לבתים שנבנו ללא היתר, שאפילו בית המשפט העליון אישר את הריסתם. הכל חוקי למהדרין, על פי חוקי הכיבוש כמובן, והכל זועק עוול משווע. תסתכלו על בתי ההתנחלויות מסביב ושדותיהם המוריקים, חלקם על אדמות פרטיות - ותבינו. תסתכלו על תלי העפר שהוקמו לאורך כבישי הבקעה במטרה לחנוק את התושבים הללו ועל אינספור קוביות האזהרה מפני שטחי האש ליד כל אוהל - ותבינו. תסתכלו על המדיניות הלא מוצהרת בחבל הארץ הנידח הזה - ותבינו: כאן, עמוק מתחת לרדאר הציבורי, מתבצע גירוש שיטתי, ההולך ונדמה כטיהור אתני. בשנים האחרונות תיעדנו כאן עשרות אירועי הרס. על פי נתוני ארגון “בצלם”, מתחילת שנת 2013 נהרסו בבקעה 142 מבני מגורים ומספר גדול עוד יותר של דירים, מחסני תבואה ומבנים אחרים.

ההריסות בחאלד מקהול, שלשום. צילום: אלכס ליבק

שלשום לפנות בוקר, בערך בשלוש, התעורר רועה הצאן בורהאן בושראת בפחון העלוב שלו: שכן ראה דחפורים בכביש. יחלפו עוד כשעתיים עד שהדחפורים האימתניים של צה"ל יעלו בדרך העפר העולה אל כפר הרועים שלו. יחלפו עוד כשעתיים ומהכפר לא יישאר זכר. "שאין בו אבן על אבן/ שאין בו ענף לקושש/ שאין בו פחמי כיריים/ אין בו לחם/ אין אש/ אין מים/ שבו יש/ מלוא חופניים/ רק אפר". (ביום מסה. משה טבנקין). עכשיו גם בושראת, שפניו צרובות מהשמש וכאפייה לצווארו, עומד ליד שרידי בקתתו שבמעלה ההר ושותק ומבטו אומר הכל. "קיבלנו על הראש", הוא לוחש לעברי, אב לשמונה ילדים קטנים.

גם הכבשים שותקות כאן. עדרי צאן שנשארו ללא רועה ובעיקר ללא פיסת צל וטיפת מים בחום הבקעה היוקד. רופא וטרינר מטעם ארגון הסיוע אוקספאם (OXFAM) כבר הוחש למקום, מנסה להציל את המקנה שנותר חסר דיר. גם נציגי ארגון הצלב האדום הבינלאומי באו, כמו אל כל מקום מוכה אסון. כמה כבשים מצטופפות מתחת להריסות, נדחקות אל פיסות הצל האחרונות ומאות אחרות עומדות מאחור כמעט מעולפות. רק החזקים ישרדו כאן, אלו כללי המשחק. התושבים חיים על צאנם וזה נמצא עכשיו בסכנה. אחמד אסעד, סגן מושל טובאס, ועארף דראגמה, ראש המועצה האזורית אל־מליח, אומדים את הנזק שנגרם ל–12 המשפחות שחיות כאן בחצי מיליון שקלים. הם מבטיחים שהרשות הפלסטינית תתגייס לבנות את הכפר מחדש. לחלק מהתושבים יש גם בתי קבע בכפרי הסביבה, אבל בגלל החיים על הצאן הם חייבים לשהות בשטחי המרעה הללו.

ילד פורץ בבכי, אביו מנסה להרגיעו. כשיגדל – יזכור את אירועי הלילה הזה. גינת השעשועים העלובה שלו ושל חבריו חרבה. הרועה הקשיש מחמוד בושראת אומר שהתושבים לא התנגדו למעשה ההרס. "מה נעשה? אם תעשה משהו - יהרוג אותך". בושראת וחברו הרועה חאלף בני־עודה אומרים שזו אדמתם והם חיים בה כבר 25 שנים. גם העדויות שנמצאות בידי ארגון בצלם מעידות כי קהילת הרועים הזאת מתקיימת כאן זה שנים רבות וצווי ההריסה הראשונים הוצאו לפני כארבע שנים.

בינתיים, בני־עודה מבטיח שהם ייבנו את כפרם מחדש. "החיילים אמרו לנו: תלכו מפה. זה האדמה של מדינת ישראל. אם תישארו פה, אנחנו חוזרים בעוד 10 ימים. ביקשתי מהקצין של החיילים שייתן לנו פתק שהרס. אמר לנו: אני לא יכול לתת לכם כלום. תלכו מפה. אבל אנחנו לא נלך. מה שיהיה יהיה. מישהו יוצא מהבית שלו? למי ניתן אותו? לחיילים? יש להם שלושה בסיסים של צה"ל מסביב. למתנחלים? יש להם שלוש התנחלויות מסביב. אני רוצה לשאול: יש חוק בישראל שעושים דבר כזה? יש חוק בישראל שהם עושים לנו ככה, כאילו אנחנו לא בני אדם? אני עבדתי בישראל ואני יודע: אין דבר כזה אצלכם".

מכלית מים מגיחה מהכביש הראשי, כמשאית הישע. אחמד בני־עודה מנסה להרים את מה שהיתה עד הבוקר תקרת הפח של ביתו כדי לחלץ מתחתיה כמה חפצי בית עלובים. גם הוא גבר לא צעיר והוא מתקשה להרים את כלונסאות הברזל מערימת ההריסות כדי לקושש מתוכן ספל קפה. מצבר של "מצברי תעשיות לישראל", מקור האנרגיה היחיד כאן, מתגולל על האדמה וכמותו גם מקלט טלוויזיה ישן של נורמנדה.

מ"דוברות מתאם פעולות הממשלה בשטחים" נמסר לנו למחרת בתגובה לפנייתנו: "מדובר במבנים בלתי חוקיים אשר נבנו ללא היתר בנייה. המבנים נהרסו לאחר שבתאריך 28.8.2013 דחה בית המשפט העליון את העתירה שהוגשה כנגד הריסתם". הוא שאמרנו: הכל כדת וכדין.