שייח' ג'ראח
מיכאל בן־יאיר. הוצאת חרגול/ מודן, 47 עמ', 20 שקלים

ההיסטוריה המשפטית לא עשתה חסד עד כה עם השופט בדימוס מיכאל בן־יאיר בכל הקשור לכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1997-1993. אפשר שהדבר נובע מאופיו הענייני של בן־יאיר, שהיה תמיד שופט ולא עורך דין, קרי לא עשה מניפולציות, לא ידע לייצר תככים, העז להתעמת עם מוקדי כוח בלי "לעשות חשבון" ובחר שלא להשקיע אנרגיות במקומות שחשב שמיותר לעשות כן (כמו קשרים עם אנשי תקשורת, פוליטיקאים, גורמי כוח בקהילת עורכי הדין וכו’). ואולי זה נובע מהיותו אאוטסיידר במשרד שברחוב צלאח א־דין: בן־יאיר לא בא משורות הפרקליטות, לא חבש את ספסלי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לא סעד עם שופטי ירושלים בעיר העתיקה ובכלל, לא היה חלק מהאליטה המשפטית הירושלמית. ניתן להניח שגם העובדה שהוא מזרחי תרמה לניכור. די להיזכר ביחס המזלזל שקיבלו מזרחים (פרופסורים באוניברסיטה, שופטים בעליון או יועצים משפטיים) שנמנו עם האליטה המשפטית כדי להבין זאת.

זרותו באה לידי ביטוי בולט במיוחד על רקע דמויות המפתח המרכזיות ששלטו אותה שעה במשרד המשפטים - פרקליטת המדינה אז, השופטת לעתיד דורית בייניש, ושר המשפטים אז דוד ליבאי. במובנים רבים הם היו כל מה שבן־יאיר אף פעם לא היה: עורכי דין שידעו דבר וחצי על שימוש בתקשורת, על טוויית קשרים עם גורמי כוח ופוליטיקה. סקירת העיתונים של אותה תקופה מלמדת על כך בבהירות. כמעט בכל שבוע הופיעו כתבות נגד בן־יאיר, במיוחד כל אימת שלא קיבל את המלצת הפרקליטות (אז הופיעה הכותרת: "זעם בפרקליטות"). היום, אגב, כבר ידוע כי הפרקליטות העזה לייחס לבן־יאיר גם כישלונות שהיו אך שלה, אבל התובנה הזאת באה מאוחר מדי. זו כנראה הסיבה ששמו לא זכה למידת התהילה שהיה ראוי לה בדומה ליועצים משפטיים אחרים.

זה מצער מעבר לרמה האישית. מצער משום שבכל הקשור לקידום ערכי שלטון החוק ולהגנה על זכויות האדם, בן־יאיר היה חד, ישר ובעל אומץ לב נדיר גם ביחס ליועצים משפטיים אחרים. האומץ בא לידי ביטוי בנכונותו להתעמת עם גורמי כוח רבי עוצמה בחברה הישראלית באותם ימים (שנתפשו בעיניו כמעוולים). כך העז לכנות את מועצת יש"ע סמוך לכניסתו לתפקיד "גוף ממריד". הוא עסק רבות באכיפת החוק בשטחים וניסה להעביר את הטיפול בעבריינים יהודים בשטחים לבתי דין צבאיים (המלצה שחוזרת ונשמעת גם היום); הוא ניסה לנקוט צעדים שונים, עוד לפני רצח רבין, נגד המסיתים נגדו (והסתבך אגב כך עם ועדת העורכים שטענה לפגיעה בחופש הביטוי); הוא יצא נגד השב"כ באופן בולט בכל מה שקשור ל"הפעלת אמצעי חקירה", קרי עינויים (בתקופתו מת עציר בחקירה), מה שקומם עליו גם את הגוף הזה. הוא גם לא היסס להתעמת עם בכירי הצבא, רבים מהם חבריו לפנימייה הצבאית, כשסבר שהם התנהלו בצורה לא ראויה. במלים ברורות יותר, בן־יאיר היה כל מה שהרבה יועצים משפטיים ופרקליטי מדינה לא העזו להיות – מגן העשוקים.

שייח’ ג’ראח. בלי קשר למקום. צילום: אלכס ליבק

הספרון "שייח' ג'ראח" מלמד כי בן־יאיר לא השתנה. הוא נותר בעל יושרה ואומץ לב נדירים. בן־יאיר, שפעיל מאוד במאבק נגד התיישבות יהודית בשכונת שייח' ג'ראח, מפרט בספר את מה שרתם אותו למאבק זה: "שמי מיכאל בן־יאיר, ואני מאוד מקורב לעניין הזה, מהסיבה המאוד פשוטה שאני יליד השכונה הזאת, שכונת נחלת שמעון", היא שייח' ג'ראח המכונה גם שכונת צדיק שמעון או שכונת הגורג'ים.

בשכונה התגוררו לפני מלחמת העצמאות יהודים וערבים בהרמוניה. בן־יאיר מתאר "יחסים מאוד טובים בין יהודים לבין ערבים... אני זוכר שהיום השביעי של פסח היה יום שבו היינו יוצאים לעשות פיקניק ליד קבר שמעון הצדיק, שהיה שטח פתוח, בטבע, יהודים וערבים ביחד. ממש. סבתא שלי היתה סית שרה, היא היתה המוכתר גם של הערבים". משפחתו של בן־יאיר היתה בעלת הבית המזרחי ביותר בשכונה, שכלל שלוש דירות ושתי חנויות. הקושאן משנת 1921 שמלמד על כך נמצא בידיו עד היום.

בינואר 1948 דרשה “ההגנה” מהמשפחה – כמו משאר היהודים – לפנות את המקום והם עברו לבית ספר תחכמוני, שבו התגוררו כחודש ימים. לאחר מכן קיבלו בתים "חלופיים" במערב ירושלים, בתים שפונו על ידי ערבים בשכונות מערב העיר. "אנחנו קיבלנו שתי דירות במקום שלוש הדירות שהיו לנו וחנות אחת במקום שתי החנויות שהיו לנו... כל מי שהתגורר בשכונת שמעון הצדיק – את זה אני זוכר היטב ואני גם יודע – קיבל בית חלופי... מדובר בבתים ערביים שהיו פנויים - התושבים הערבים שהתגוררו בהם ברחו: כפי שאנחנו ברחנו ממזרח העיר מערבה, כך הם ברחו ממערב העיר מזרחה. אגב, לא ויתרנו באופן פורמלי על הרכוש הקודם, שהיה בשכונת שמעון הצדיק. קיבלנו רכוש באופן פורמלי אבל לא ויתרנו על הקודם באופן פורמלי". באופן מקביל מתגוררים היום בבתי שייח' ג'ראח פליטים שברחו לשם במהלך המלחמה. "אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים באנו לבקר בבית שגרנו בו בשכנות שמעון הצדיק. הקומה השלישית שלו כבר היתה קטומה והדיירים מאוד מאוד חששו. הרגענו אותם ואמרנו להם: אין לכם מה לדאוג. הבית הזה הוא שלכם. תתגוררו כאן, זה הבית שלכם".

היום השביעי

אם אפשר לדבר על צדק בתנאי מלחמה, לפי בן־יאיר הפתרון הזה הוא הקרוב ביותר לשאיפה זו. נכון שזה לא סידור חלופי אחד לאחד, ונכון שמספר הנכסים הפלסטיניים שננטשו במערב העיר גבוה ממספר הנכסים היהודיים שננטשו במזרח העיר והם גם יקרים פי כמה (במיוחד בשכונות קטמון, טלביה, ממילא ובקעה), אבל זה הכי קרוב לעשיית צדק בתנאי מלחמה. כך היה עד שהגיעה מלחמת ששת הימים ולאחריה "היום השביעי של המלחמה שנמשך עד היום". היום השביעי הביא לכך ש"החלו לפעם בנו רוחות שווא משיחיות שנשענו על כידוניו של צה"ל והיינו לחברה קולוניאלית הלהוטה להחזיק בשטחים הכבושים. התעלמנו מאמנות בינלאומיות, הפקענו קרקעות לא לנו, העתקנו מתנחלים יהודים מישראל אל השטחים הכבושים, עסקנו בגזל קרקעות ומצאנו לכל אלה צידוקים משפטיים". כך קובע בן־יאיר בפשטות ובחדות, בלי להסתתר מאחורי נוסחאות משפטיות עמומות שאומרות דבר והיפוכו, כמנהג טכנאי משפט המתקראים לא פעם "עורכי דין" או "שופטים".

הוא מבאר את קביעתו בהסבר מקפיא דם איך שלושה חוקים שנחקקו אותה שעה – חוק נכסי נפקדים 1950, חוק הסדרי משפט ומינהל 1970 וחוק לנכסי נפקדים (פיצויים) 1973 - יצרו "אפליה ברורה בין יהודי שזכאי לשחרר בפועל את הנכס שלו במזרח העיר לבין פלסטיני שהפך להיות תושב ישראל, שהיו לו נכסים במערב העיר, שיכול רק לקבל פיצוי כספי עבור נכסיו". בן־יאיר מסביר במלים המובנות לכל אדם כיצד אפילו הפיצויים שמקבלים הפלסטינים נמוכים מאוד, שכן הם מחושבים לפי שווי הנכס בכ"ט בנובמבר 1947 עם התאמות כספיות מוגבלות, בעוד שהיהודים יכולים לקבל את נכסיהם במזרח העיר אף על פי שקיבלו דיור חלופי במערב העיר.

בן־יאיר לא מהסס לתאר במלים חריפות גם את חרפת שופטי ישראל, שאיפשרו למעשי העושק הללו להיעשות בחסות החוק. הם הניחו לעמותות יהודיות לגרש מהבתים במזרח העיר משפחות של פליטים ולהפוך את בניהן לפליטים בפעם השנייה בתוך 60 שנה. השופטים עושים זאת בהתבססם על דיני הקניין הפרטיים, משל היה זה סכסוך מקרקעין רגיל בין שני אזרחים.

לשיטתו, "אי אפשר לבחון את זה לפי דיני הקניין הפרטיים משום שאלה יוצרים מציאות מעוולת". לפי המציאות הזאת מפנים את הפליטים הפלסטינים שגרים שם על חשבון נכסיהם בישראל, ולבתיהם נכנסים "תושבים יהודים, שאין כל קשר בינם לבין תושביה היהודים של השכונה עד למלחמת העצמאות". ואלה אף מתנהגים בכוונה בבריונות כדי להמאיס את חיי הפלסטינים שנשארו ולהרחיק גם אותם. בן־יאיר סבור שלמרות חוסר הרצון של שופטי ישראל להיכנס לסוגייה רגישה זו (מי רוצה להכעיס את הדנוניזם שיש לו נציגים בוועדה למינוי שופטים?), אסור לבחון את המקרים הללו לפי דיני הקניין הפרטיים ו"יש לבחון את הבעיה בראייה רחבה, בראייה מדינית רחבה, ובראייה חברתית רחבה".

בן־יאיר מסביר גם למה מעשי ההתיישבות היהודיים במזרח העיר הם "איוולת עוצרת נשימה". שכן "מימוש הנכסים של יהודים במזרח ירושלים פירושו מתן לגיטימציה לזכות השיבה". הוא טורח להזכיר שבמערב העיר הופקעו קרקעות רבות שהיו בבעלות פלסטינים לצורכי ציבור ונבנו עליהן שכונות יהודיות. משמעות "חוק השיבה הנדל"ני", שנקבע כעת בשביל יהודים במזרח העיר, מעמיד בסכנה את ההתיישבות היהודית בשטחים אלה (כמו למשל את כל שכונת רמת אשכול). לכן, לשיטתו, "מעבר לכך שזה נוגד את המצפון ואת השכל הישר ואת הצדק, זו גם איוולת עוצרת נשימה לבוא ולעשות פעולות שמביאות לפתיחת תיקי 1948. פשוט איוולת. פשוט טיפשות. זה למשוך לעצמך את השטיח מתחת לרגליים".

נאה מקיים

בן־יאיר לא מסתפק בביקורת על מה שקורה היום בשכונות מזרח העיר כמו שייח' ג'ראח בחסות ובעידוד החוק והמשפט הישראליים, אלא גם מציע פתרון. לפי ההצעה, שר האוצר, שמוסמך מכוח החוק להפקיע קרקע (לרבות קרקע בנויה) לצורכי ציבור, יפקיע את הבתים שהיום מתגוררים בהם יהודים מידי העמותות היהודיות שרכשו אותם ויחזיר את החזקה בהם לידי התושבים הפלסטינים שהתיישבו בהם ב-1948 וגרים בהם עד היום. כך יישמר הפתרון הצודק שהושג לאחר המלחמה של "חילופי דיור".

פתרון זה כבר אומץ בעבר על ידי מנחם בגין (איש מוסר וחוק בכל רמ"ח אבריו) בהיותו ראש ממשלה. בשעתו נמכר מסגד חסן בק בתל אביב על ידי ועד הווקף המוסלמי שניהל אותו (והיה מושחת) ליזם יהודי שביקש להפוך את המסגד לקניון בוטיק. שר האוצר אז, יגאל הורביץ, מיהר להפקיע את המסגד מידי היהודי שרכש אותו, ושילם לו את הסכום שהוא שילם לוועד המושחת. לאחר שזה הודח ונבחר ועד חדש תחתיו, מיהר להחזיר לוועד הווקף את החזקה במסגד.

בן־יאיר מסיים את דבריו בתארו פנייה שקיבל ב-1970 מהאפוטרופוס הכללי, שבה הוצע לו "לשחרר את הנכסים שהיו בבעלותנו מכוח חוק הסדרי המשפט". הוא סירב מטעמי צדק ומוסר, וכאשר הגיע ביולי 2010 לשכונה וראה דגל פלסטין מתנופף על ביתו "לא הזלתי דמעה". מבחינתו, הוא קיבל כבר דיור חלופי והצדק לא מאפשר לו לעשות זאת שוב. נאה דורש ונאה מקיים.

אתה קורא את הדברים, ולצד הזעם שגואה בך - כאדם, כציוני וכמשפטן - כשאתה מבין מה נעשה בשייח' ג'ראח בשמך, אתה גם מוצא נחמה בידיעה שיש עוד אנשים כמו בן־יאיר, משפטנים שהכסף, השררה וההמון לא הצליחו למחוק את מפת ערכיהם הבסיסית. אכן, היה יועץ משפטי בירושלים.

עו"ד יובל אלבשן הוא דיקן פיתוח חברתי בקריה האקדמית אונו