חוקים שחובה להפר | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

חוקים שחובה להפר

חוקים שחובה להפר

source: 
הארץ Online
author: 
אילנה המרמן

 

"הרס בחסות החוק": כך הכתיר "הארץ" את מאמר המערכת שלו שלשום, על הרס הכפר חאלת מכחול בבקעת הירדן. "מדובר במבנים בלתי חוקיים אשר נבנו ללא היתר בנייה. המבנים נהרסו לאחר שבתאריך 28.8.2013 דחה בית המשפט העליון את העתירה שהוגשה כנגד הריסתם” – כך הגיב הדובר של מתאם הפעולות בשטחים על דיווחו של גדעון לוי על ההריסה(“גירוש ממוקד” “הארץ” 19.9).

46 שנים מתוך 65 שנות קיומה מיישמת ישראל חוקים צבאיים על אוכלוסייה אזרחית כבושה – מהו כאן חוק ומהו בית דין גבוה לצדק? ומה תוקפם של חוקים מן הסוג הזה ומה בכלל עושה המלה צדק בנסיבות כאלה, שבמשפט הבינלאומי נועדו להיות זמניות וכאן הן הפכו לקבועות, לבשר מבשר זהותה של מדינת ישראל? הלוא הפגיעות האישיות והקולקטיביות ברכוש ובגוף, שנעשות בשיטתיות כל השנים האלה במאות אלפי בני אדם, הן עבירות חמורות ואף קיצוניות על החוק במובן המקובל של המונח – גם על חוקי היסוד של מדינת ישראל עצמה. חוקי היסוד האלה, ואף חוקים פליליים מן השורה מופרים דרך קבע, החל במעשים של שלילת חירויות וכלה בעינויים ובהרג. רבות מן העבירות ואף הפשעים האלה נעשים בחסות החלטות בג"ץ.

אבל מעטים הם אזרחי ישראל הנותנים את דעתם על כך במלוא כובד הראש והיושר הפנימי, ומסיקים מזה את המסקנה כבדת המשקל: את החוקים האלה יש להפר. יתר על כן, בשלב המאוחר הזה של הידרדרות הדברים, כשאת החוקים בישראל כבר מחוקק ברוב קולות פרלמנט נבחר שזו האידיאולוגיה המפורשת שלו, יש לאותם חוקים מענה אחד ויחיד: מרי. מרי אזרחי, לא אלים.

את המרי הזה אין תושבי הכפר חאלת מכחול שנהרס יכולים לנהל. הם חסרי זכויות, חסרי רכוש, חסרי אונים אל מול הצווים שכופים עליהם בכוח הנשק. הם מעטים וחלשים מול רבים וחזקים. אזרחי מדינת ישראל אחראים לגורלם של תושבי הכפר חאלת מכחול ושל התושבים הפלסטינים האחרים של בקעת הירדן, שמתנכלים להם זה שנים רבות באי־מתן רישיונות למבני מגורים ולגני ילדים, בהרס המבנים שנבנים בכל זאת, בשלילת אספקת מיםinfo-icon ובגירוש – לצד טיפוח של היישובים היהודיים השכנים, שנבנים ומשגשגים בחסות אותה מערכת חוקים עצמה. המעשים והמציאות שנוצרה כך גלויים לעין: כל אזרח ישראלי, מן הרבים שדוהרים במכוניותיהם בכביש מספר 90 לאורך הבקעה, יכול לראות זאת. מי שמופקדים על הגירוש וההרס וגזירת הכיליון בצמא בחבל הארץ הלוהט הזה הם חיילי צה"ל, כלומר אזרחי ישראל שמשרתים שלוש שנים כחיילי צבאה ופועלים כזרוע המבצעת של המוסדות הפוליטיים והמשפטיים של המדינה.

זה הגיון הדברים ואין בלתו, היגיון מעוות אבל עריץ: משעה שהוכרעו הדברים שכך יהיה, הוא פועל בדינמיקה אדירה, והיא המתחוללת בלי מעצורים לנגד עינינו. רק סומים ושטופי מוח, ובעיקר מי שאינם רוצים לראות ולדעת, מניחים כאן על הכף האחרת של המאזניים את הסכסוך בין שני העמים ואת זכות קיומה של מדינה ריבונית ליהודים. כבר מזמן אין זה כך.

אכן, למרות שטיפת המוח מילדות ועד שיבה, עדיין יש בישראל אלפי אזרחים שיודעים זאת ולבם נחמץ. אבל עם הידיעה הזאת הם צריכים לא רק לקרוא בנפש מורתחת כתבות קורעות לב מ"אזור הדמדומים", כי אם להתייצב שם בגופם. לא אחד ולא שניים אלא מאות ואלפים חייבים להתייצב שם ברוח נחושה ובידיים ריקות, אל מול הדחפורים והחיילים הבאים להרוס. להגיד להם: בשמנו לא תעשו כך. והלוואי שיהיה הכפר חאלת מכחול משל: כי עוד לא נברא בית דין גבוה לצדק, שבשם זכות קיום ל"שטחי אש" רשאי לשלול מאנשים את הזכות להישאר במקומות מגוריהם ומחייתם.

חברה אזרחית שלאחר שנים רבות כל כך לא קמים בה אנשים הגונים ואמיצים דיים למרי אזרחי כזה, היא חברה שמאבדת בהדרגה את היכולת להגן על קיומה האזרחי. ובלעדיו לא יהיה לה קיום כלל לאורך ימים. גם זאת יודעים רבים מאתנו, ועומדים מן הצד. איך נהיינו שפופי קומה כאלה?