קודם צה"ל הרס את הפחונים, עכשיו את האוהלים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

קודם צה"ל הרס את הפחונים, עכשיו את האוהלים

קודם צה"ל הרס את הפחונים, עכשיו את האוהלים

source: 
הארץ סוף שבוע
author: 
גדעון לוי

כבר כמעט חודש שתושבי הכפר חאלת מכחול חיים תחת כיפת השמים, אך הם לא מוכנים לוותר. בהמתנה לפסיקת ביהמ"ש בעניינם, השבוע הם שבו ונטו אוהלים

גור החתולים הכחוש עדיין כאן, עדיין שורד. גופו הזעיר לא צימח מאז היינו כאן בפעם האחרונה, לפני כשבועיים, הוא עדיין נובר לשווא אחר מזון באדמת הבקעה הצחיחה, אבל הוא עדיין כאן, חי איכשהו ונושם. עדיין כאן, חיים איכשהו, גם כ–1,200 הכבשים וכ–100 התושבים, למרות הכל.

בשבוע שעבר הם נטו אוהלים חדשים ושוב באו חיילים להרוס ולשרוף. השבוע שוב הקימו אותם מחדש, כתריסר אוהלים לבנים על הריסות קודמיהם, כאומרים: אנחנו כאן. אבל התושבים לא נטו את יתדות האוהלים עמוק באדמה, מאימת החיילים, ולכן הם חוששים לישון תחתם, פן תבוא הרוח ותפיל את יתדות הברזל עליהם.

השבוע נולדו בכפר ההרוס חאלת מכחול עוד כתריסר טלאים. זו עונת ההמלטות. לטלאים בני יומם שלום, אבל לא כך לכמה מאמותיהם הכבשים. מוכות שמש וחסרות דיר, לפחות שתיים מהממליטות שכבו השבוע כמעט מעולפות תחת הריסות סככותיהן, ונשימתן הלכה וכבדה.

חאלת מכחול, השבוע. כמה מהנשים והילדים חזרו והפיחו בו מעט רוח חיים
חאלת מכחול, השבוע. כמה מהנשים והילדים חזרו והפיחו בו מעט רוח חיים . צילום: דניאל בר און

מיודענו, הרועה בורהאן בשראת, עשה ביום שלישי כל שלאל ידו להצילן: הוא קינח את אפן בידיו, הזריק להן אנטיביוטיקה צהבהבה וגם תרופה נגד החום, אבל חששו הלך וגבר: הכבשים הללו לא מיניקות והסכנה נשקפת לא רק להן אלא גם לשני זוגות תאומי הטלאים שהן המליטו השבוע. "אל הבקעה מן הגלעד/ טלה שחור ורך ירד/ כבשה פועה בוכה בדיר/ זה בנה הקט אשר אבד/ ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם". שום דבר במציאות הקשה של הכפר חאלת מכחול לא דמה השבוע למלות שירה הנפלא של לאה גולדברג ("ערב מול הגלעד").

עצוב בחאלת מכחול, עצוב מאוד. הכפר שבו ביקרנו בחודש האחרון כבר ארבע פעמים הולך ומתכנס תחת אימת ההריסות החוזרות ונשנות ונוכח אימת החורף המתקרב ועונת ההמלטות. בפתח כל פחון הרוס ממשיכים התושבים לשבת ולבהות בעצב. בזמן שבשראת הזריק את האנטיביוטיקה לכבשותיו, שוב היה אמור השבוע בג"ץ לדון בגורל כפרו. אבל ביום שלישי, יום פקיעת הצו הארעי שהוציא בג"ץ, המדינה ביקשה עוד יומיים ארכה למתן תשובתה לבקשה לצו ביניים נגד הריסת הכפר וגירוש תושביו, שאותה הגיש פרקליט התושבים, עורך הדין תאופיק ג'בארין.

יום קודם לכן גם ניסה צה"ל למנוע מקבוצה של נשות “מחסום ווטש” להגיע לכפר, להביע הזדהות ולהגיש סיוע. מלבדן, מסורות ונחושות, ומלבד עוד קומץ פעילים מסור מכמה ארגונים אחרים, גורל הכפר הזה כמעט לא נוגע לאיש בישראל. מאות הטלאים שעומדים להיוולד כאן בשבועות הקרובים עלולים שלא לשרוד בלי קורת גג בצינת הלילה המתגברת ובחום היום, וכמותם גם רועיהם, שרוחם הולכת ודועכת וגופם נחלש, אחרי קרוב לחודש ימים תחת כיפת השמים.

השבוע שוב חזרו מקצת מהנשים והילדים להריסות הכפר והם כמו הפיחו בו מעט חיים. גם האש בטאבון ההרוס חזרה ודלקה וקבוצת רועי צאן ישבה בשעת בוקר מאוחרת וטבלה פיתות טריות פריכות בלאבנה. "זה טוב לכולסטרול", אמר חאלד בן עודה, תושב הכפר ג'יפטליק הסמוך, שבא לבקר את אביו הקשיש ואת בנו שגרים כאן.

גם בלילה שבין יום רביעי לחמישי בשבוע שעבר הוא היה כאן. בערב הגיע ג'יפ בודד של צה"ל, הסתובב בשטח והסתלק. אחר כך, קצת לפני חצות, הגיע כוח גדול יותר, הרס את שני האוהלים החדשים שהקימו, שרף שתי חבילות חציר ואת בד האוהלים, והחרים את יתדות הברזל. גם הצו הזמני שהוציא שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל, שאסר על צה"ל לגרש את התושבים או להרוס את בתיהם עד יום שלישי השבוע, לא הועיל לתושבים, למרות שכל אחד מהם הקפיד לשאת בכיסו עותק מההחלטה, עטוף בניילון. שוב ההרס, שוב ההשפלה של הריסת האוהלים מול עיניהם הפעורות של הרועים חסרי הישע הללו.

מדי כמה שעות מגיע למקום ג'יפ של צה"ל ומסתלק כלעומת שבא. התושבים כבר לא מתרגשים. אדישות נפלה עליהם. הילדים הספורים ששוב גרים כאן מוסעים מדי בוקר לבית הספר בעין בדה, מרחק שבעה קילומטרים מהכפר. חשמל ומים אין ולא היו כאן מעולם. זאת, נזכיר כאן, למרות שצינור מיםinfo-icon שחור עובר באדמת הכפר, מוליך מים לבסיס צה"ל שבמרומי ההר. הנשים והילדים ישנים עכשיו בלילות על עגלת הטרקטור, מפחד הנחשים והעקרבים, ובשראת נאנח: "יעקוץ אותי נחש – יותר טוב". הוא עצמו ממשיך לישון על מזרן מרופט, תחת כיפת השמים. "יש אוכל ויש מים, אבל אין בית", הוא אומר בחיוכו המריר, שכמעט ולא מש משפתותיו כבר חודש.

כלי הבית המעטים - טלוויזיה ישנה שמחוברת למצבר מכונית, מקרר ופינג'אן - מתגוללים בחוץ. הצאן שרוע מתחת לאוהלים החדשים ורובו תחת השמש, כמותו גם הכלבים הגרומים, החמורים והתרנגולים. כולם חסרי בית. ובשראת שוב שואל מה יגיד לבתו: "הבת שלי שואלת, ‘למה הרסו לנו את הבתים? עשינו להם משהו רע שהם הורסים לנו?’ אני רוצה שהמדינה תיתן תשובה לבת שלי. מה להגיד לילדים שלנו? אתה יכול לענות על זה? אל תכתוב, תענה לי: מה להגיד לבת שלי? אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שיהיו נגד הטרור. שלא לשנוא יהודים, מוסלמים או נוצרים.

"משנת 1967, שנולדנו כאן והיינו כאן, יש לישראל חיילים וחיילות שנמצאים כאן. הם הולכים ובאים, ואף אחד לא התלונן עלינו אף פעם אחת. אף פעם לא פגענו בהם. שמישהו אחד, מפקד או חייל, ששירת כאן בכל הבסיסים של צה"ל, יגיד אם אי פעם עשינו לו משהו רע. לפעמים באים חיילים ואומרים לנו לא לגור פה. אנחנו שואלים אותם למה, והם אומרים שזה בגלל שאנחנו צועקים. אבל אנחנו צועקים לכבשים שלנו, ככה אנחנו חיים. יש אנשים בישראל שיכולים לחיות את החיים שלנו כאן? לכם יש קיבוצים ומושבים, דשן ודשא, בריכות מים וחשמל. אתם מטיילים, שוחים, מתפנקים. ואנחנו – כשמישהו רוצה להתרחץ כאן הוא מתרחץ עם בקבוק".

הטלאים שנולדו בלילה מנסים לפסוע את צעדיהם הראשונים, המהוססים, על רגליהם השבריריות. הולכים ומועדים, קמים ונופלים. בשראת מלטף אחד מהם. אחר כך הוא שולף סכין וחותך בתנוכי אוזניהן של אמהותיהם החולות. דם הכבשים ניגר על מכנסי הג'ינס המרופטים שלו ומכתים אותם. בשראת אומר שהקזת הדם הזאת עשויה להבריא את הכבשים שלו.