דברים שראיתי במילואים

למקרה שתהיתם כיצד צפיתי את פני עתיד, הרשו לי להרגיע אתכם – אני לא איזה אצטגנין מדופלם שיכול לנבא עבורכם את המספרים הזוכים בלוטו תמורת תשלום סמלי, אלא פשוט אזרח מן השורה שסיים בחודש שעבר תעסוקה מבצעית כמילואימניק באזור טול כרם.

השירות בשטחים סיפק יציאה מהשגרה מקבעת התודעה של עבודה-משפחה-סידורים וחוזר חלילה, והעניק לי שגרה מסוג אחר, כזו שנעלמת ביומיום מעיניי הבורגניות: שגרה שבה הצבא נענה לתכתיבי המתנחלים וסוגר כביש גישה לכפר פלסטיני, ובכך מאריך לתושביו את הדרך הביתה ב-40 דקות; שגרה שבה ערבים אזרחי ישראל, שמעוניינים להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית לצורכי מסחר, נתקלים ביחס מזלזל ומפלה מצד החיילים, בעוד האזרחים היהודים זוכים בטפיחות על השכם; שגרה שבה המתנחלים תופשים עצמם כאדוני הארץ והצבא – בין אם ברצון ובין אם בגלל אוזלת ידו של השלטון – רותם את כידוניו לטובתם; שגרה שבה שוטרי מג"ב מתייחסים לעצורים פלסטינים בצורה מעוררת קבס ; ועוד שלל פכים קטנים של שגרה שכזו, שראויה לקבל מירכאות כפולות כשהיא מכונה "שגרה", על שום האיוולת שבבסיסה.

הנה למשל מקרה שנדמה שולי, בטח בהשוואה למקרים כמו מעצר ילד בן 5, אך דווקא הוא טומן בחובו את גרעין הקונפליקט הישראלי-פלסטיני: ביום שבו עמדתי במחסום ארעי לא הורשתה ערבייה ישראלית הנשואה לפלסטיני להיכנס לכפר בו הם מתגוררים, משום שמפקד החטיבה המרחבית החליט באותו רגע כי הוא אינו מאפשר מעבר של אזרחים ישראלים לשטחי הרשות. על פניו הוא פועל כחוק, משום שישנו צו אלוף האוסר כניסת ישראלים לשטחי A. קשה לי להאמין שיש אזרח ואדם שיכול להישאר אדיש לנוכח מצב א-נורמלי בו אשה לא מורשית להגיע לבית משפחתה, בעוד בעלה וילדיה מביטים בחיילי המילואים בחוסר אונים, ואלה משיבים להם במבט חסר אונים משל עצמם. כעבור דקות ארוכות, כשהבינו כי טיעוניהם נופלים על אוזניים ערלות בני המשפחה הסתובבו ונסעו. אם רק היו מחכים עוד 10 דקות, היו מגלים כי החיילים פשוט עזבו את המקום.

מעבר למבט המופנה החוצה, אל אותה "שגרה" טרופה, זכיתי גם להביט אל תוך הצבא פנימה, ולראות במו עיניי את השינויים החברתיים המתחוללים בו ובראשם תהליך ה"הדתה": את מקומן של "האליטות הישנות" – אשכנזים, חילונים, יוצאי קיבוצים וערים מבוססות – בכוחות הלוחמים תופסים בני החברה הדתית-לאומית, לצד צעירים המגיעים ממשפחות מעשירונים נמוכים ומיישובים נחשלים. אל תטעו, אין מדובר פה בשאיפה לחזור לימי מפא"י ה"לא-באמת-עליזים-אלא-אם-כן-קוראים-לך שוורצמן-ואתה-חבר-בהסתדרות", אלא בהפניית הזרקור אל מציאות ההולכת ומשתנה במהירות מתחת לרגלי החברה האזרחית, מבלי שזו תשית אליה את לבה.

ההשלכות של המשך השליטה בשטחים, לצד השינוי שעובר הצבא, מתבררות רק כשנמצאים שם במשך תקופה. סיור בן כמה שעות – ואין זה משנה אם מדובר ביוזמה של "שלום עכשיו" או בסיור עשיית נפשות מטעם המועצה האזורית שומרון – אינו מספיק כדי להבין את מלוא המשמעות של המשך הכיבוש. רק עבודות שיטור נואלות והתחככות יומיומית, על הדילמות והסתירות שהיא מעלה, מסייעות לגבש תמונת מצב שאינה נגזרת מהבניית מציאות חד-ממדית.

הבעיה היא שהולכים ומתמעטים האזרחים הבוגרים שמבקרים בשטחים במסגרת שירות מילואים. מעבר לעובדה שאחוזים בודדים בלבד מהאוכלוסייה בכלל משרתים במילואים – וזה כולל שירות שאינו בשטחים – צה"ל החליט באחרונה, כחלק מתוכנית הקיצוצים, לבטל את כל התעסוקה המבצעית למילואימניקים עד סוף השנה. עיקר הביקורת היתה שמהלך זה יפגע משמעותית באימונים של כוחות הסדירים, אבל לדידי הבעייתיות טמונה דווקא בכך שאף ישראלי בוגר לא יזכה בתזכורת הקבועה על אודות המתרחש במרחק קילומטרים ספורים ממרכז הארץ, ובכך למעשה יגדל מספרם של הישראלים המופתעים.

כשהייתי במילואים החל הערוץ הראשון בשידור הסדרה "שומרי הסף". אז אומנם הפסדתי את הפרק הראשון של הסדרה מסמרת השיער הזו, המראה שאוזלת היד הממשלתית אל נוכח הכוחנות המתנחלית אינה המצאה מהעת האחרונה, אבל בזמן הזה "זכיתי" לחוות על בשרי את ההפסד של החברה הישראלית. וכמובן, נפלה בחלקי הזכות הגדולה ביותר – הזכות לא להיות מופתע.

ליאור גליציאנו הוא עיתונאי לשעבר, עוסק כיום בשיווק דיגיטלי