שלושה חיילים וילד פלסטיני


 הבה נדמיין לרגע את תמונת העולם של שלושה חיילים שמשרתים במחלקה שעצרה את ודיע מסוודה. נניח כי הראשון מחזיק באידיאולוגיה ימנית מובהקת. לדעתו הילד בכלל לא אמור להיות בארץ ישראל. 22 מדינות יש לערבים, ודווקא את חברון ושכם, ארץ אבותינו, תובעים לעצמם הפלסטינים. אותו חייל אינו בהכרח אדם ערל לב. ייתכן שהוא אינו מעוניין בגירוש הערבים ואפילו יהיה מוכן לפשרה טריטוריאלית מסוימת בתנאים נוקשים. אבל כאשר אותו ילד, שמלכתחילה לא היה אמור להיות כאן, מעז לזרוק אבן על רכב צבאי – מבחינת החייל הוא עבר כל גבול אפשרי, ורוב האמצעים כשרים כדי להרתיעו.



 נניח כי החייל השני מחזיק באידיאולוגיה ממלכתית. מדובר במלח הארץ. בחור שלא שש לשרת בשטחים, אבל חושב שאין פרטנר בצד השני ומאמין שכאשר יבשילו התנאים המדינה תעשה את המאמצים הדרושים לסיים את הכיבוש. ככלל, בעבורו השירות בצבא אינו עניין פוליטי, ולכן הוא מאמין שבראש ובראשונה עליו לדאוג לעצמו ולחבריו. כשילד בן חמש זורק עליו אבנים, הוא אינו בוחן את גודל הגיל אלא את גודל האבן. ואם מבחינתו לב העניין הוא האבן, אין כאן שום חיבוטי נפש. החייל תופש את זורק האבן כאיום קיומי, בין אם הוא בן חמש או בן חמישים, ומכאן שרוב האמצעים כשרים כדי להרתיעו.



 החייל השלישי מחזיק באידיאולוגיה שמאלנית. הוא סבור שהכיבוש משחית ושמדינת ישראל אחראית למצב הקיים. למרות זאת הוא עדיין מבקש להיות אזרח הגון, והוא יודע שבתור חייל אין לו יכולת לבחור את הפקודות הניתנות לו. הרי אם איש הישר בעיניו יעשה תשרור אנרכיה, ואם הוא לא ירצה לשרת בחברון, חברו למחלקה מאלקנה יסרב לפנות התנחלויות. לכן עליו להתייצב גם למשימות שפחות הולמות את צו מצפונו. כאן מתרחש תהליך בלתי נמנע, שבו החייל חייב לקבל על עצמו חלק מן ההיגיון של הצד הפוליטי שהוא מתנגד לו. אם היה חושב שהמדיניות שמנהלים מנהיגיו היא הרת אסון, לא היה מלכתחילה מתייצב לשירות. אבל אם בחר להתגייס כלוחם ולשרת בשטחים, בהכרח הוא מקבל על עצמו את הנחת היסוד, שכרגע הפלסטינים הם אויבים מסוכנים. ואם כך, הרי שוודיע הוא כבר לא סתם ילד בן חמש – בן־אנוש הראוי לזכויות אלמנטריות – אלא אויב בעימות מורכב ובעל פנים רבות. ייתכן שהחייל ירגיש ייסורי המצפון, אך התייסרותו עקרה לחלוטין וכמעט לעולם לא תיתרגם לפעולות ממשיות. במקרה הטוב יחרוז את חיבוטי נפשו לשיר, וכך, יותר מאשר על הילד ימצא את עצמו חומל על עצמו.



 ברצוני לומר שאף אחד מבין שלושת החיילים, מימין לשמאל, אינו יכול לראות את ודיע כילד בן חמש על כל המשתמע מכך, ולכן איש מהם אינו עומד בפני דילמה מוסרית. הראשון לא מקבל את עצם קיומו של הילד כאן, השני רואה בו איום קיומי, והשלישי יחווה סבל קיומי לנוכח ההכרח שנקלע אליו. כך או כך, הציפייה שחייל בשטחים ייצא מתוך תמונת עולמו ויביט על פעולותיו ממעוף הציפור היא תקווה מנותקת מהמציאות; והאחריות החברתית הכבדה שאנו מטילים על כתפיהם הצרות של חיילים הנמצאים בסיטואציות בלתי אפשריות היא מופרכת.



 לראיה, בשנת 1957, בעקבות הטבח בכפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את סימן ההיכר של "פקודה בלתי חוקית בעליל" כפקודה שכל חייל חייב לסרב לה מכיוון שדגל שחור מתנוסס עליה. אי החוקיות של הפקודה, כתב הלוי, "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". מכיוון שמשנת 1957 היה צה"ל אחד הצבאות העסוקים בעולם, ומאז 1967 הפכה השליטה באוכלוסייה הפלסטינית לחלק מרכזי מתפקידו, אפשר היה לשער שאם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום יהיו מאז ועד היום מאות מקרים של סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. אף שמשימותיו של צה"ל בשטחים מתבצעות בלב לבה של אוכלוסייה אזרחית, במשך כל השנים לא תועדו מקרים שבהם חייל סירב לבצע מעצר שווא, למלא פקודות במחסום, לבצע נוהל שכן ועוד. אלו המאשימים את החיילים יטענו שעינם עיוורת ולבם אטום, אך האם ייתכן שכולם עיוורים ואטומים? הגיוני יותר להניח, שהם לא עיוורים אלא נשלחים אל העלטה. ולבם דווקא מלא רגש כלפי מי שמגיל צעיר הם מתחנכים לראות בו את הקורבן האמיתי - עם ישראל.



 אלו הן הנסיבות שבהן ילד פלסטיני בן חמש, זורק אבנים או לא, נלפת על ידי חיילים, ובעודו צורח וממרר בבכי נדחף אל רכב צבאי ומובל למעצר. וזוהי הדרך שבה חברה מאבדת את עצמה לדעת: אף פעם לא מתוך שיגעון, אלא תמיד מתוך הנורמליות, ההיגיון הפנימי וצדקת הדרך. אף פעם לא מתוך דילמה מוסרית שבה בוחרים את הרע, אלא מתוך העדרה של הדילמה. "אין הכרח שתקבל את הכל כאמת לאמיתה", נאמר ליוזף ק' ב"המשפט" של קפקא, "די שתקבל הכל כהכרח בל יגונה". "דעה עגומה", אמר ק', "כך הופך השקר לסדרו של עולם".

הכותב הוא סופר וד”ר לפילוסופיה