מלכודת הסתירות

ביום שישי שעבר סיפר נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על ההסתבכות הקשה של בנימין נתניהו ואנשיו עם סין ועם הממשל בוושינגטון. החולשות הידועות של ראש הממשלה בצבצו כמובן מכל שורה: החלטיות פומבית והססנות בחדרי חדרים, הסתבכות מסוכנת ברשת של כזבים וניגודי אינטרסים, יומרות בלתי מציאותיות לנהל מדיניות חוץ חוצה גבולות כאילו היינו מעצמה עולמית גדולה והתנפצות כואבת של אשליות אלה מול העובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור שדווקא בני בריתו של ביבי בקונגרס האמריקאי הם אויביה המרים של סין. הימין האמריקאי קיבל את הפוזה של נתניהו כפשוטה, ותמיד דגל במדיניות של יד חזקה כלפי "הטרור" מבלי להתעמק יתר על המידה במניעים, בסיבות, ברקע ואפילו ביחסי הכוחות לטווח ארוך. נתניהו אנטי סיני ומכסח הטרוריסטים הוא ידיד נאמן של הימין בארצות הברית, גם אם כמה מדובריו באו מרקע אנטישמי מוצק; אבל אותו ביבי עצמו נתפס כצבוע אם הוא מוכן לוותר על "המלחמה בטרור" כדי לקדם את יחסיו עם הסינים.

החומה הגדולה של סין

לפני כמה שנים, מדווח ברנע, ישראל זיהתה את ה"בנק אוף צ'יינה" כצינור להעברת כספים לארגוני טרור אבל לאחרונה נסוגה מנחישותה לתבוע את הבנק בבית משפט אמריקאי בגין מעורבותו לכאורה במימון פיגוע שעלה גם בחייו של אזרח אמריקאי. הבנק רב-העוצמה לחץ על ישראל ואפילו איים בתביעות דיבה, נתניהו חשש שביקורו בסין יבוטל ואסר על עובדי מדינה מישראל להעיד בפני שופטת אמריקאית תקיפה ודעתנית. באורח אירוני ביותר לימדה הפרשה את ביבי לקח חשוב: ניתן לכתוב ספרים דמגוגיים על המלחמה בטרור ולהפוך אותם לחלק מעולמם הרוחני של שמרנים במערב אבל הוא עצמו אינו יכול ליישם את המלצותיהם. הגרעין האיראני או הטרור במימון סיני (ברנע מזכיר לנו שסין לא הסכימה להגדיר את חמאס כארגון טרור) יכולים להצטייר כמטרות חיסול בעיני נתניהו האידיאולוג אבל לא על ידי ראש הממשלה של מדינה קטנה ונתמכת. יש לישראל את הכלים אך היא מנועה מלהשתמש בהם. קצב ההפנמה של האמיתות האלה במוחו של ראש הממשלה יקבע את עתידנו באזור.

יש להניח שברגעים אלה ממש יושבים בכירים בשב"כ, במוסד ובצמרת הצבא וחולמים על הרגע שבו יהיו חופשיים מכבלי הממסד ויוכלו לכתוב ספרי זיכרונות עסיסיים ומרתקים, שיגררו אחריהם סערה תקשורתית משתלמת היטב. וזו תהיה שורת המקהלה: ידענו שנתניהו יביא לפיצוץ עם סין; המזימה לתקוף את איראן היא מטורפת; מוטב להקדיש את המשאבים הלאומיים לקידום השלום הישראלי-פלסטיני ולחפש דרך להידבר עם האליטות במצרים; קבלת ההחלטות בממשלה ודרך ההתייעצויות בין זרועות הביטחון לבין השרים הן רשלניות; תמיד ידענו שכל זה יביא לאסון. מה יֵצא לאזרחי ישראל מספרי הזיכרונות האלה, למעט הסיפוק להיות שותף לסודות שלטוניים חלקיים? לא הרבה כיוון שכבר למדנו שאפילו הגילויים המרעישים ביותר של גנרלים לשעבר, של עיתונאים או של ועדות חקירה אחרי מפלות וכישלונות, לא מזיזים שום דבר לציבור הרחב. הפחד מן האמת גובר כאן על רצון הציבור לדעת.

אנחנו לא זקוקים לשקיפות בדיעבד אלא לאומץ לב ציבורי עכשיו. הפקידים, הסוכנים הבכירים, היועצים והשרים מן הדרג השני חייבים להתקומם נגד החלטות לא נכונות כבר עכשיו, ולא לחכות עד שהציבור כולו ייאלץ לשאת בתוצאות. כדאי לחשוב כבר היום על תלמידי תיכון בכיתות הגבוהות, שעלולים בעוד שנה-שנתיים להקריב את חייהם הצעירים לא למען הצדק, האמת והביטחון אלא כדי לקדם אינטרסים זרים של הון זר ומקומי. אם הם חייבים לשלם בדמם על כך שנתניהו ואנשיו אינם מבחינים בין "חזון" לבין מציאות, בין שגעון גדלות לבין נתונים אסטרטגיים ובין משאלות לב לעובדות בשטח, מוטב לנו שכולם ימצאו להם מקלט בישיבה חרדית עד יעבור זעם.

כמה תמוהים הם מנהיגי הציבור החילוני המשכיל. הם מוכנים להשקיע את כל מרצם בגיוס חלקי של כמה בני ישיבות ומתירים למטורפים לאומנים לבנות התנחלויות ולסבך עוד יותר את הסכסוך הממאיר בינינו לבין הפלסטינים. כמו אנשי יאיר לפיד ב-2013 גם הישראלים הנאורים שהצביעו בעבר לד"ש או תמכו במפלגות המרכז למיניהן רצו לשמור על מראית עין של נאורות מבלי לערער את הסטאטוס-קוו שנראה להם נוח. אלפי ישראלים מוכנים להצביע בעד פחדנים, סרבני שלום, נהנתנים ניאו-ליברלים ובני ברית פוטנציאלים של המתנחלים ובלבד שלא יטילו פתק שכולל מועמדים ערבים במקומות ריאליים. לזן הזה שייכים רוב הישראלים שנואשו מכל פתרון. אז מה עדיף לישראל הממסדית, הידוק היחסים עם סין, המעצמה האדירה באסיה, או המשך המלחמה בטרור? ומי יגדיר עבורנו מהו טרור ומהי מלחמה לגיטימית לעצמאות ולשחרור מדיכוי לאומי וכלכלי?

בשבוע שעבר הוקרן בסינמטק סרט תיעודי נפלא ("העמק הנעלם") שרוב המפיקות שלו היו נשים מארגון המתנדבות החשוב, "מחסום ווטש". הצופים היו מרותקים והפנימו היטב את המסר. בבקעת הירדן גוזלת ישראל את רוב מקורות המים, מעבירה אותם למתנחלים בני העוולה והופכת את חייהם של הערבים, בחום של יותר מארבעים מעלות, לגיהינום. הבמאית עירית גל הוציאה תחת ידה סרט מותח ועוצר נשימה, ועם זאת גם מאופק ומינימליסטי ובנה דניאל גל הוכיח את מיומנותו הנדירה בצילום. אם המים של שמונים אלף בני אדם מועברים לעשרת אלפים מתנחלים-פולשים שמשקים בנדיבות את גני הנוי ואת מטעי הבננות (שלא לדבר על השימוש בבריכות השחייה) ראויים הערבים, שצופים בגזל הבוטה והמשווע הזה בעיניים כלות, לצל"ש על האיפוק, על אצילות הנפש ועל ההתעקשות להישאר בשטח בכל מחיר. רבים מהערבים שמנסים לשאוב מים מבורות וזוכים להתנכלות אלימה של כוחות הביטחון חולמים על התנגדות פעילה יותר, אולי לקחת בכוח את המגיע להם על פי עקרונות המשפט הבינלאומי.

אם הפלסטינים היו מטים את המים מההתנחלויות לשטחיהם, היינו רואים בהם "טרוריסטים"? האם הם חלק מהטרור הבינלאומי שבו מתיימר להילחם נתניהו, האיש העומד בראש המערכת שגוזלת את רכושו, אדמתו, כבודו ומימיו של עם אחר באמצעים אלימים בעליל? עלינו להתבונן בקורי העכביש שבהם נלכד ביבי בעיניים קצת אחרות. אין טעם להיאבק בהתנגדות הפלסטינית לכיבוש באמצעות תביעות משפטיות נגד הסינים אלא במשא ומתן אמין שיחייב עימות גלוי עם המתנחלים; לטווח ארוך ממילא לא יהיו לנו יחסים לבביים עם המשטר הסיני אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני יימשך. פתרון מהיר באזור הוא אינטרס ישראלי הרבה יותר דחוף ממעשי להטים ריקים מכל תוכן ותוחלת בזירה הבינלאומית.

•  פורסם בכל העיר, 19 יולי 2013