שוב נקראתי למילואים. לקראת העלייה למחסום 104 - מחסום כניסה לטול־כרם הממוקם על גדר ההפרדה מדרום למחלף ניצני עוז - התייצבנו לתדריך.

המפקד הסביר: צה"ל רוצה לתמוך בפיתוח הכלכלה הפלסטינית. ההנחה היא, שאדם שיש לו פרנסה נוטה פחות להשתתף בפעולות טרור. לכן צה"ל מאפשר מעבר של ערבים ישראלים לתוך טול־כרם - כדי שיבזבזו קצת כסף בצד הפלסטיני וגם יפתחו קשרי מסחר. משימתנו היא לעמוד במחסום ולוודא, שכל מי שנכנס לטול־כרם הוא ערבי. פשוט מזהים לפי השם בתעודת הזהות או לפי ההופעה החיצונית שמדובר בערבים, ומאחלים להם נסיעה טובה. אם מגיעים יהודים, מסבירים להם שהכניסה אסורה ומונעים מהם להיכנס.

כשהגענו למקום שמתי לב, שעל אחת הבטונדות במרכז המחסום תלוי שלט אדום גדול: "השטח שלפניך הינו שטח פלסטינאי A . אין כניסה לישראלים - כניסה לשטח זה מהווה עבירה על החוק". בשלט לא נכתב "ישראלים, למעט ערבים", אלא פשוט "ישראלים". השקטתי את מצפוני בכך, שקיים הבדל ענייני בין יהודים לערבים: יהודי שנכנס לשטח A נוטל סיכון, ואילו לערבי לא נשקפת סכנה. נותרתי טרוד מכך, שנדרשתי לעמוד תחת השמש הקופחת, לבוש שכפ"ץ קרמי, ולהתעניין בנימוס: לאיזה גזע משתייך אדוני? גבירתי ערבייה?

כמה ימים אחר כך התבקשתי לסייע באבטחת שוטרים צבאיים שעשו בידוק לכלי רכב שנכנסו לישראל במחסום "תאנים", הממוקם על הגדר ליד הכפר חרבת ג'בארה. מפקד המחסום, קצין בדרגת סג"מ, תידרך חייל צעיר: בנתיב הזה העניין פשוט: מגיע הרכב, אתה אומר שלום, שומע שאין להם מבטא, ופותח את השער. לא נעים, חשבתי, אך אין בזה חדש. הרי כך עושה כל מאבטח בכניסה לקניון.

לאחר כמה דקות שמתי לב, שהתור לבידוק בנתיב הימני ארוך משמעותית מהתור שבנתיב השמאלי (הנתיב שבו הוצב החייל). גם אחד הנהגים בנתיב הימני הבחין בכך, והחל להתקדם אל הנתיב השמאלי. שוטרת צבאית אחת החלה לצעוק לעברו: הלו! מה אתה עושה? וסיננה: "ערבים לכאן". הנהג מיהר לתקן את דרכו ושב לנתיב של הערבים.

פניתי למפקד המחסום: תגיד, זאת ההוראה? מסלול לערבים ומסלול ליהודים? "כן", ענה בפשטות. "גם ערבים ישראלים?", התעקשתי. אין סיבה שיהודים, שאנחנו לא בודקים את המכוניות שלהם, ימתינו בתור, השיב. אבל לא יכול להיות שצה"ל ייתן הוראה כזאת, התבצרתי בעמדתי: אם היית אומר שהפקודה קובעת שיהיה תור לאזרחים ישראלים ותור לפלסטינים, הייתי מאמין לך. הפקודה הכתובה אומרת, ענה לי, שמי שיש לו “תו תושב” עובר במסלול המהיר. אבל לזה שעבר הרגע לא היה תו, אמרתי. ומפקד המחסום ענה: נכון, אבל אתה רואה שהוא יהודי, לא?

הוויכוח התלהט. סירבתי להמשיך להשתתף באבטחת המחסום, והקצין, בתמורה, התלונן עלי לפני מפקד פלוגת המילואים שלי. אודי המ"פ הראה הבנה להתנהגות שלי, אך ניסה לשכנע אותי שההפרדה ראויה. ההסבר העיקרי שלו נגע לביטחון היהודים העוברים במחסום. לטענתו, אם יהודים ימתינו במקום במשך זמן רב, הם יהוו מטרה סטטית למפגעים. לכן יש לקצר את זמן שהותם שם באמצעות מסלול מהיר.

עם כל הכבוד להסבר הזה, קיים פתרון פוגעני פחות: תגבור כוח האדם במחסום והפעלת מסלולי בידוק נוספים, כך שזמן ההמתנה במחסום יצומצם לאפס לכל האנשים, יהודים וערבים.

מתקבל הרושם, שצה"ל לא נתן את הדעת כראוי להפרדה הגזענית בשני המחסומים הללו, וההוראות ניתנו כלאחר יד. יש לכך שתי אינדיקציות: ראשית, במחסום 104 מוצב שלט גדול ובולט "הכניסה לישראלים אסורה". אם צה"ל היה משוכנע בכשרות ההוראה המבחינה בין אזרחי ישראל היהודים לאלה הערבים, היה בוודאי נוסח השלט שונה (או, לפחות, השלט היה מוסר ממקומו).

שנית, מדברי מפקד מחסום "תאנים" וגם מדברי אודי המ"פ, שתיפקד כמפקד הגזרה, עולה, שצה"ל מציג הוראה אחת בפקודות הכתובות (הפרדה על בסיס “תו תושב”), ובפועל מיישם הוראה אחרת (הפרדה על בסיס גזע).

אם צה"ל רואה במסלולי המתנה נפרדים לכל גזע עניין ראוי ומוסרי, מדוע אינו עושה זאת באופן גלוי? לצערי אני סבור, שמתן הפקודה בעל פה נועד לאפשר את גלגול האחריות על הש"ג, זוהי פרקטיקה צה"לית ידועה. ביום שבו יחפשו אשמים - תוטל האחריות על מפקד המחסום וחייליו, שלא ביצעו את ההוראה הכתובה. לא אופתע, אם זו תהיה תגובת צה"ל על פרסום הדברים.

הדבר הכי מטריד בעיני הוא, שרוב חברי לפלוגת המילואים, ישראלים יפים ואכפתיים (באמת, בלי ציניות), נותרו אדישים להפרדה הגזעית. רובם לא ממש הבינו על מה אני מתרעם. אם היה שלט האומר: יהודים שמאלה, ערבים - ימינה, היה הדבר מעלה בהם אולי קונוטציות לא נעימות. ואז, גם אם דעתם לא היתה משתנה, לפחות גם להם היתה הבטן כואבת קצת.

הכותב הוא משפטן