הסיפור הקפקאי של תושבי הכפר שנכלא בין הגדר לירושלים
לדברי הארכיאולוג גדעון סולימני, חבר עמותת הארכיאולוגים, עמק שווה, שמלווה את תושבי הכפר נבי סמואל שזהו מסגדם, עקירת הכתובת היא פרקטיקה בלתי מקובלת לחלוטין. “מה פתאום להוציא את הכתובת?”, אומר סולימני, “מילא אם היתה נשקפת לה סכנה כלשהי, בעיני זה ממש שוד של מורשת”.
אבל בעיני תושבי הכפר הקטן נבי סמואל, שסמוך למסגד, סיפור עקירת הכתובת הוא רק דוגמה נוספת למערכת השרירותית והקפקאית שבתוכה מתנהלים חייהם מאז 1967.
נבי סמואל הוא אחד האתרים המזוהים ביותר בהרי יהודה, הוא נמצא על גבעה נישאת (890 מטרים מעל פני הים) וצופה על כל האזור. על פי המסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית במקום נקבר הנביא שמואל. בשנים האחרונות הפך המסגד לאתר תפילה יהודי פופולארי. היהודים מתפללים במרתף והמוסלמים בחלקו העליון של המסגד. המעיין הסמוך הפך לאתר טבילה מבוקש. בכ”ח באייר בכל שנה נערכת במקום הילולה המונית לזכר הנביא שמואל.
תפיסת הגבעה נחשבה פעמים רבות בהיסטוריה לשלב ראשון בדרך לכיבוש ירושלים. מיקומה האסטרטגי היה כנראה גם הסיבה לכך שתושבי נבי סמואל גורשו מבתיהם שסמוכים למסגד ב-1971, ארבע שנים לאחר מלחמת ששת הימים. “זה היה בקיץ”, נזכר עיד ברקאת, תושב נבי סמואל, “באו בלילה ואמרו לנו שאנחנו צריכים להתפנות. אני זוכר את המשאיות ואני זוכר איך הרסו את הבית, ניסו להפיל אותו עם טרקטור ולא הצליחו מרוב שהוא היה חזק”.
התושבים עברו להתגורר באדמותיהם במרחק של כמאתיים מטר מהכפר המקורי שנהרס. ואולם, בשנים האחרונות הוא נחפר מחדש על ידי ארכיאולוגים ורוב הממצאים המתגלים הם מתקופת הזמן של הכפר הערבי. למרבה האבסורד מרבית החופרים הם תושבי הכפר, המאתרים עתיקות שהיו פעם בתיהם.
ב-1995 ניחתה על התושבים מכה נוספת. זמן קצר לפני כניסת הסכמי אוסלו לתוקף, שבין היתר, אסרו על ישראל הכרזת גנים לאומיים חדשים בשטחים, הכריזה המדינה על נבי סמואל כגן לאומי. אלא שרשות הטבע והגנים לא הסתפקה בשטח המסגד והעתיקות שסביבו שמשתרעים על פני כ-30 דונם. הגן הלאומי נבי סמואל משתרע על שטח של לא פחות מ-3,500 דונם, כולל הכפר החדש וכל אדמותיו.
העילה להכרזה היא הגנה על חורש ים תיכוני. בסיבוב קצר בגן הלאומי ניתן לראות שאין בו כל ייחוד על פני מאות גבעות אחרות מסביב. לטענת התושבים ותומכיהם, גם כאן נעשה ניצול של המונח גן לאומי כדי לתפוס את השטח ולאמלל את חיי התושבים עד שיעזבו את האזור. שכן הכפר הוא מובלעת פלסטינית אחרונה ברצף שבין גבעת זאב ורמות.
ההחלטה להפוך את האזור כולו לגן לאומי אכן מיררה את חייהם של תושבי נבי סמואל. המשמעות היא שהם אינם יכולים לעשות כמעט דבר עם הקרקע שלהם. נאסר עליהם לבנות בתים חדשים או להרחיב את הקיימים, נאסר עליהם לבנות מתקנים לבעלי חיים ואפילו נאסר עליהם לנטוע עצים בשטחים השייכים להם. “אמרו לנו בהתחלה שלא תהיה בעיה, שמותר יהיה לנו לשתול, לבנות גדרות, אבל התברר שאלו רק דיבורים, לפני שנתיים ניסיתי לשתול עצי זית בשטח שלי והוציאו לי צו”, מספר ברקאת. כמו תושבים רבים בכפר גם הוא נשפט על בניית חדר שלא כחוק.
בבעלות ברקאת גם השטח שליד הכניסה לגן הלאומי ולמסגד. הוא קיווה להרוויח משהו מאלפי המבקרים ועולי הרגל שמגיעים למקום בכל שנה. אך ניסיונות להקים דוכן שתייה, חניון לכלי רכב או מתקן לשטיפת מכוניות נתקלו גם הם בסירוב מצד אנשי המינהל האזרחי ורשות הטבע והגנים. גם לדיר עזים קטן ועשוי פח שנבנה באחרונה על ידי ממשלת צרפת, לטובת תושבי הכפר, הוצא צו הריסה.
אבל בכך לא מסתיים הסיפור הקפקאי של תושבי נבי סמואל. הכפר הפלסטיני נמצא בשטחי C בשליטה ישראלית מוחלטת, אך נותר כלוא בין ירושלים לבין גדר ההפרדה. הכפר נמצא רק כחצי קילומטר מהגבול המוניציפאלי של ירושלים. שכונת רמות מרוחקת פחות מקילומטר ואין גדר או מחסום בין הכפר לשכונה. למרות זאת לתושבי הכפר אסור להיכנס לירושלים.
הסיטואציה הזו בה כפר קטנטן ששוכן ליד עיר ענקית, אך גבול בלתי נראה חוצץ ביניהם, יוצרת מצבים אבסורדיים. כך למשל, תושבי הכפר משתמשים בקו טלפון של בזק, אבל מצד אחד הם לא יכולים לשלם את החשבון מפני שאסור להם לבוא לדואר ברמות הסמוכה, ומצד שני, חברת בזק אינה מקבלת תשלום בכרטיס אשראי פלסטיני. בשנים האחרונות נתפסו כמעט כל הגברים בכפר כשהם מנסים למצוא עבודה בתוך ירושלים. לעתים קרובות הם נידונו לעונשי מאסר ארוכים. בימים אלו יושב במעצר כבר למעלה מחודשיים, פאדי בראקת, תושב הכפר, לאחר שנתפס בירושלים.
אבל גם לכפרי וערי הגדה לא פשוט להגיע שכן בין הכפר לבין הגדה ניצבת גדר ההפרדה ומחסום אל ג’יב. מעבר דרך המחסום חזרה לכפר הוא פרוצדורה מורכבת שכוללת בדיקת תעודות וחיפוש. בשל תקנות שונות של ביטחון ושמירה על הצומח נאסר על התושבים להעביר איתם שורה ארוכה של מוצרים מהגדה. “אסור להביא בלון גז, אסור יותר מתבנית ביצים אחת, אסור להכניס שק שעורה, צריך תיאום לפני זה. גם ארגז עגבניות לא נותנים להעביר, אפשר בשקית אבל לא יותר מדי ואם בא אתך ילד הוא חייב להיות עם תעודת לידה”, מסביר עיד ברקאת את חוקי המחסום.
תושבי הכפר מאמינים שהמטרה של ההתעללות הביורוקרטית היא לגרום להם לעזוב ולעבור לצדה השני של גדר ההפרדה. “גם אם אין כאן יד מכוונת, ברור שאין פה שום שיקול שרואה את התושבים”, אומר הארכיאולוג יוני מזרחי, גם הוא מעמותת עמק שווה, שפרסמה באחרונה דו”ח על מצב הכפר, “במציאות של היום אין להם סיכוי, אין להם סיכוי לעבוד, אין להם סיכוי ליהנות מהפירות של האתר”.
ברשות הטבע והגנים הפנו את הטענות למינהל האזרחי. מהמינהל האזרחי נמסר בתגובה: “בסקר ארכיאולוגי- שימורי שנערך, נמצא כי נדרשות עבודות שיפוץ של המסגד, שמטרתן למנוע סכנת התמוטטות, חדירות מים
וכו’. במסגרת החפירות הארכיאולוגיות במקום נחשפה כתובת המתוארכת לתקופה העותמאנית, שהוצאה לטיפול במעבדת היחידה (ניקוי, צילום, ציור ותיעוד) ותוחזר למקומה, עם סיום הטיפול.
תושבי הכפר נבי סמואל נעים דרך מעבר אלג’יב, המאויש 24 שעות ביממה. במסגרת זו רשאים תושבי הכפר לעבור באופן חופשי לתוך יהודה ושומרון ובחזרה לביתם, ללא צורך בתיאום. יודגש כי המעבר אינו מוגדר כמעבר סחורות, ומשכך מאושר להעביר בו תוצרת חקלאית לצריכה ביתית בלבד. תושבים המעוניינים להעביר סחורות החורגות ממסגרת זו, יכולים לעשות זאת במעבר סחורות מוסדר.
נבי סמואל מוגדר כפארק ולכן אסורה בו הבנייה ללא היתר מטעם קצין מטה שמורות טבע במינהל האזרחי. יחד עם זאת, בימים אלו מתקיימת עבודת מטה לתוכנית בינוי לבתים הקיימים, שתכלול גם את בית הספר והמרפאה, כדי לאפשר אורח חיים תקין לתושבי המקום”.
- התחבר בכדי להגיב