שבע דקות ארוכות

בתגובה על “בעקבות הזמן האבוד” מאת
 עמירה הס (“הארץ”, 13.6)

במאמר מתארת עמירה הס את ההמתנה הארוכה ומורטת העצבים במחסום תרקומיא, שהוא רק אחד ממחסומים רבים שהמצב בהם אינו שונה מהמתואר. תגובת משרד הביטחון על הביקורת של העיתונאית, כאילו המעבר במחסומים “המופרטים” – מחסומים שעברו מניהול הצבא לרשות המעברים במשרד הביטחון, שמצדה הפקידה אותם בידי חברות אזרחיות – הוא תמיד מהיר וחלק, והמסקנה היא שאלפי הפועלים ואנו, חברות מחסום־ווטש, מדווחים על הנעשה מפרי דמיוננו.

את “פרי דמיוננו” אנחנו מתעדות כבר שנים באתר שלנו הפתוח לכל. כל מי שיעיין בדיווחים שלנו ילמד כי התלונות על הדוחק האיום, על המעבר המשפיל ב”כלובים” המזכירים תחנות חליבה לפרות, ועל הזמן הארוך הנדרש למעבר אינן תופעה חד פעמית. המעבר אינו מסתיים בשבע דקות כטענת משרד הביטחון. הסוד טמון בשיטת המדידה, כלומר ממתי מתחילה מדידת הזמן. אדם שנאלץ לצאת מביתו בחצות הלילה כדי לא לאחר לעבודה, ומגיע לצד הישראלי של המחסום בשעה 06:00 בבוקר, לא מרגיש שעבר “בשבע דקות”. ובל נשכח כי מסע התלאות של היציאה לעבודה בישראל אינו מתחיל ומסתיים במחסום. מאחורי הקלעים של כל זה עומדת הביורוקרטיה החונקת של משטר מגבלות התנועה.

מנסים להציג לנו את המחסומים הללו כהתמודדות עם הטרור, ומכאן שהפרת זכויות האדם הבסיסיות שם היא “רע הכרחי”. האמנם? צריך רק לברר אצל יודעי דבר כמה פלסטינים עוברים מדי יום לעבוד בארץ שלא במחסומים – ואינם מבצעים מעשי טרור.

חנה בר”ג, ירושלים