העונש הכפול של משפחות ההרוגים הפלסטינים

בגדי הכדורגל נספגו בדם ואבדו בבית החולים שאליו הובהל ועכשיו נותרו הבגדים הללו.

בביתה בבית לחם אמו של סאלח מניחה את החולצה והמכנסיים על מיטת בנה, כמו דימתה לעצמה אותו לובש אותם מחדש. שאר בגדיו עדיין מקופלים בקפידה בארון שבחדרו. הקירות מעוטרים בכרזות של ברסה, קבוצת הכדורגל של ברצלונה שאהד, המחשב כבוי והשעון שעל הקיר עמד מלכת. על הכוננית מונחים בקבוק הבושם, הג’ל לשיער ומשחת השיניים שלו, כאילו הוא עומד לשוב בכל רגע. בדל סיגריה מונח על המחשב: הסיגריה היחידה שסאלח עישן בחייו, ואותה שמר למזכרת.

סאלח עמארין, בן 15 במותו, נהרג מירי של חיילי צה”ל באש חיה ליד קבר רחל בחודש ינואר. תיעדנו בזמנו את נסיבות הריגתו והשבוע חזרנו אל הדירה המטופחת במרכז בית לחם, שנהפכה בינתיים למקדש־מעט לזכרו של הבן: תמונותיו מעטרות את כל חדרי הבית ובפינת הסלון הקימו הוריו אתר הנצחה זעיר, עם המדליה של ליאונל מסי שבה זכה פעם, כדורגל צבוע בירוק, זוג נעלי כדורגל זעירות ושני דגלונים של ברסה. סאלח היה הבן היחיד במשפחה, שיש לה גם ארבע בנות. משפחה בדואית שמוצאה בנגב ולה קרובי משפחה ישראלים ברמלה.

אחמד עמארין, ברקע תמונת בנו סאלח. צילום: אלכס ליבק

אחמד המשיך לעבוד בביתר עילית גם אחרי אסונו, אבל משפג תוקף האישור שלו לפני כשבועיים, הודיע המינהל האזרחי למעסיקו כי האישור לא יחודש בשל “סיבות ביטחוניות”.
האב, שציפה (לשווא) להודעת התנצלות מצה”ל על ההרג המיותר של בנו, קיבל עכשיו במקומה הודעת סירוב להמשך עבודתו. זהו נוהג נפוץ: כאשר משפחה מאבדת את מי מיקיריה היא הופכת מיד לחשודה בכוח במעשי נקם, ורישיון העבודה, אם היה כזה, נשלל. יד לבנים הפלסטינים ההרוגים.

אחמד עמארין יושב מובטל בביתו, אשתו שקועה באבלה. שניהם דוברי עברית. “כל הסיפור הזה הוא כמו סיוט בשבילנו”, אומר אחמד, “כל מה שנשאר לנו זה התמונות של סאלח, בגדי הכדורגל שלו, המדליה והכדור”. סאלח יועד לגדולות. שחקן מצטיין באקדמיה לכדורגל של בית לחם. הוריו מספרים שבמועדון תכננו לשלוח אותו לבית הספר לכדורגל של ברסה. “היה לו צ’אנס גדול והלך הצ’אנס”, אומר אחמד בעצב בזמן שאשתו מתייפחת שוב.

סאלח נהרג במחנה הפליטים אל־אעידה הסמוך, מול חומת הבטון ומגדל השמירה המבוצר שצר על קבר רחל. הוא נקבר בבית הקברות שנמצא במרחק כמה עשרות מטרים מהמקום שבו נפל, לעיני בן דודו כארם שאתו הלך לשחק כדורגל. בינואר רבו שם תקריות של יידוי אבנים ובקבוקי תבערה ובאחת מהן נהרג סאלח, שכנראה נקלע למקום בדרכו למועדון הכדורגל. את נסיבת הריגתו על ידי צלף שירה אש חיה ופגע בו בראשו חוקרת מצ”ח.

אחמד התנחם בעבודה שאותה אהב בביתר עילית. למעסיקיו לא סיפר על אסונו, אבל הוא חושב שהם יודעים. “הם נותנים לי את ההרגשה שאני בתוך המשפחה שם. שנים, שנים, שאנחנו חברים. אני מרגיש את האהבה שלהם, הם בשבילי יותר מאחים. ישראלים טובים. זה לא רק עבודה, זה יחסים בין אנשים”. את מעסיקו הוא מכנה אבויה - אבא - ומשזה הודיע לו שרישיונו נשלל ממנו, חשך עליו עולמו: “למה אסור לי לעבוד? למה? מה עשה הבן אדם? מה עשיתי? אני לא מבין מה קרה. בחייאת, אני לא מבין את הסיפור. חשבתי שנקבל מלת סליחה על מה שקרה - ועכשיו ההפך, מענישים אותי עוד פעם”. ואשתו מוסיפה: “כל מי שיש לו ילדים, יהודי או ערבי, מבין את ההרגשה הזאת”.

באחרונה, כשנפצע מעסיקו (שאת שמו הוא ביקש שלא לפרסם) בתאונת דרכים, הפך אחמד לראש צוות העובדים. “אמרתי לעצמי, ברגע שבן אדם כזה נפצע ואתה עובד אצלו שנים, אתה חייב להתגייס לעזור לו ולמשפחה שלו”, הוא אומר.

וכך כתב השבוע המעסיק, א”ש: “אחמד עמארין עובד בחברתנו כשמונה שנים בתפקיד ניהולי. תפקידו בחברה נצרך ביותר עד כדי שא”א (אי אפשר) בלעדיו. בפרט שמנהל החברה נפצע בתאונת דרכים ואינו יכול לתפקד כרגע. אבקש בכל לשון של בקשה להסיר את המניעה, כל עוד זה אפשרי לדעתכם”.

דובר המינהל האזרחי, גיא ענבר, מסר השבוע ל”הארץ” כי אחמד עמארין “סורב בגלל מניעה ביטחונית”, והפנה לשב”כ. מדוברות הארגון נמסר כי היתר התעסוקה של אחמד עמארין נשלל “בשל קבלת מידע ביטחוני בעניינו ולא נוכח מות בנו”. עוד צוין כי עמארין עתר לבג”ץ נגד ההחלטה וכי “בימים אלה נבחנת הערכת הסיכון הנשקפת מהנדון”.

והאב השכול אחמד עמארין אומר: “אני מבין שיש חשש ממני אחרי מה שקרה. אבל הרי עבדתי עוד שלושה חודשים אחרי מה שקרה. כל מה שאני מבקש עכשיו זה להחזיק את המשפחה שנשברה. הגעתי למצב שאני צריך לעמוד בכביש ולחפש עבודה. פתאום, בתוך יום ולילה, הכל התהפך בחיים שלי. אצלנו בדת אומרים שהבן אדם הטוב ביותר מקבל את העונש הגדול ביותר. אולי זה מה שקרה לנו”.