ג'בארה חביבתי | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

ג'בארה חביבתי

ג'בארה חביבתי

source: 
הארץ, מכתבים למערכת
author: 
רעיה ירון, חברת מחסוםווטש

בתגובה על “בהוראת בג”ץ: המדינה השלימה את הריסת הגדר שכלאה כפר שלם בתוך מובלעת” מאת ג’קי חורי (“הארץ”, 2.5)

הריסת הגדר הביאה לסיומו מסע ארוך מדי של סבל והשפלה לתושבי הכפר ח’ירבת ג’בארה, שגדר ההפרדה הפכה אותו מאז 2003 למובלעת סגורה המנותקת לחלוטין מהגדה המערבית. הכפר מצוי כארבעה ק"מ דרומית לטול כרם וממזרח לטייבה.

את המסע הארוך שלי בארגון הנשים “מחסום־ווטש” התחלתי בינואר 2004 במחסום ג'בארה. הלכתי עם חברותי מדי שבוע לבדוק ש”שער הילדים”, כפי שכינינו אותו, נפתח בזמן והילדים יוכלו לחזור לבתיהם לאחר הלימודים. ראיתי אותם עומדים בגשם ונרטבים עד לשד עצמותיהם כי המשמרת בוששה לבוא. ראיתי אותם מזיעים וצמאים בשמש יוני הקופחת, מחכים לפתיחת השער. ראיתי כיצד האיחוד האירופי מגייס תרומות להקמת סככה שתסוכך מפני הגשם והשמש. ראיתי כיצד תושבי הכפר תלויים במפתח פשוט שיפתח את השער לכפר. בלתו הכפר סגור ומסוגר. ראיתי את חיילי המחסום תרים אחר המפתח ואינם מוצאים אותו. ראיתי את חיילי המחסום בודקים את כמות הירקות והביצים, שמא תוכנס רחמנא ליצלן ביצה אחת יותר מהכמות המותרת. חוויתי את אימת השופלדוזרים, וכמעט נדרסתי, בחופרם על אדמה פלסטינית, כדי לשטחה למגרש חנייה ענק. מגרש שנפתח ברוב עם ומוזמנים ומאז הוא עומד שומם ואין צורך בו. ראיתי פלסטיני רכוב על חמור כאשר החייל אומר לו “אתה יכול לעבור. לחמור אין תעודת זהות ולכן הוא יישאר כאן”. התערבותנו גרמה לכך שהגיעו קצינים ופסקו: “החמור יכול לעבור בלי תעודת זהות. רק סוס צריך תעודת זהות”. והחמור עבר עם רוכבו.

עשר שנים מנתק המחסום את תושבי ח’ירבת ג’בארה, בבחינת כפר לבדד ישכון. והנה בא בג"ץ, ובאיחור של עשר שנים, פסק מה שפסק ועשה מקצת מהצדק לאוכלוסייה תחת הכיבוש. ובימים אלה, כשמחפשים “היכן נמצא הכסף”, הנה מקצת התשובה. לא כולה.

רעיה ירון, תל אביב