בין קוטג’ לקוטג’

במאי 1977 נחרדו מנחם בגין ואריאל שרון, מחוללי "המהפך", מהעובדה כי מספרם של הישראלים המתגוררים ביש"ע אינו עולה על 5,000 איש. זו היתה הקבוצה הראשונה של מתנחלים, רובם חקלאים בני ההתיישבות העובדת, שנענו לקריאת ראשי הממשלה לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין והתיישבו בבקעת הירדן על פי "תוכנית אלון".

הקבוצה השנייה של המתנחלים כללה את ההתיישבות האמונית־המשיחית של גוש אמונים. קבוצה זו גייסה יחסית מעט מתנחלים, אך אלה פעלו להקים יישובים גם באזורים שממשלות המערך סברו שאין ליישבם.

מאז ממשלות ישראל דואגות להבטיח את אטרקטיביות המעבר לשטחי יהודה ושומרון באמצעות מענקים, הלוואות ופטורים למשתכנים, ועל ידי הבטחת זמינות של מלאי קרקעות - זאת בניגוד משווע למצב בתחומי הקו הירוק. לדוגמה, בשנים2008-1996 הפער בין מספר משקי בית למספר הדירות בתחומי הקו הירוק עמד על חוסר של 120 אלף דירות, בעוד שביהודה ושומרון הוא עמד על חוסר של 272 דירות בלבד. זה מבטא מדיניות ממשלתית מובהקת: בשנים 2010-2001 היו 21 אלף התחלות בנייה ביהודה ושומרון בהשקעה של 14.4 מיליארד שקלים - 50% מההשקעה במימון הממשלה, לעומת 18% בלבד של מימון ממשלתי בהשקעות בתחומי הקו הירוק. בעשור זה אוכלוסיית ישראל גדלה ב-18% ואוכלוסיית המתנחלים ב-47%. בין 1977 לחתימה על הסכם אוסלו ב-1993 גדלה אוכלוסיית המתנחלים, ללא מזרח ירושלים, פי 20, ומ-1993 ועד היום היא גדלה ב-250%.

כאמור, הקבוצה השלישית של מתנחלים הם החרדים, ששמחו לקבל מענה למצוקת הדיור החמורה בבני ברק ובירושלים, בדמות העיר בית"ר עלית, שעל הקמתה החליטה ב-1980 ממשלת בגין הראשונה, והעיר מודיעין עלית, שהוקמה ב-1990 על ידי ממשלת שמיר האחרונה. שתי אלו הן הערים היהודיות הגדולות בגדה וכוללות ביחד כ-100 אלף תושבים (מודיעין עלית גדולה פי שלושה מאריאל). החרדים, שלפי משנתם "עולם התורה" קודם ל"ארץ ישראל השלמה", הפכו למתנחלים בעל כורחם. בעוד ששיעורם בכלל אוכלוסיית ישראל הינו 8% הרי שבגדה המערבית שיעורם נוסק ל-40%.

הקבוצה הרביעית של מתנחלים הם בני השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות. מדינת הרווחה הועתקה לשטחים - שכן ההוצאה לנפש בהתנחלויות גבוהה ביחס לזו שבתחומי הקו הירוק. ההשקעה הממשלתית בתושב יו"ש גבוהה ב-70% מהממוצע הארצי ובכ-50% מממוצע ההשקעה בתושב הפריפריה. לדוגמה, חלק מתושבי אשקלון וסביבתה מצאו עצמם באלי סיני, דוגית וניסנית שבצפון רצועת עזה, וחלק מתושבי עפולה מצאו עצמם בגנים וכדים שליד ג'נין.

הקבוצה החמישית של מתנחלים הם העולים מברית המועצות לשעבר. יצחק שמיר ושרון הצליחו להסיט חלק מגל העלייה של שנות ה-90 להתנחלויות. לדוגמה, משפחות רבות נוספו לקרית ארבע, ומספר תושבי אריאל הוכפל מ-6,000 ל-12 אלף, רבים מהם עולים, ורבים מהם משפחות חד־הוריות. בשנים 1992-1990, תחת ממשלת שמיר, על רקע ועידת מדריד, גדלה אוכלסיית המתנחלים ביותר מ-30%.

הבנת ההתפלגות הזאת של המתנחלים לחמש קבוצות מסייעת להבין מדוע 93% מהבנייה הישראלית בגדה הם למגורים ולמוסדות, ורק 7% לתעשייה ולחקלאות ומדוע פחות מ-3% מהמתנחלים מועסקים בשני ענפים אלה. הסקטור החרדי, שחלקו בצה"ל ובשוק העבודה הישראלי דל, נהנה בתמורה להשתתפותו במפעל ההתנחלות מהטבות שהולידו את התביעה ל"שוויון בנטל". רוב המתנחלים ממשיכים לעבוד בתחומי הקו הירוק, למעט אלו שמועסקים במערכות החינוך, הרווחה והאבטחה ביישוביהם, או שהם מובטלים. לטובתם השקיעה ישראל מיליארדי דולרים בסלילת הכבישים המהירים - "חוצה שומרון", "חוצה בנימין", "חוצה יהודה" ועוד.

אך אין בתמונה זו כדי להסביר את כל מעמסת ההתנחלויות על משלם המסים הישראלי. אנשי שלוש הקבוצות האחרונות - החרדים, השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות והעולים מחבר המדינות - שהם יותר מ-70% מהמתנחלים, מתגוררים רובם ככולם בגושים וביישובים הצמודים לקו ירוק. מאפייניהם אינם שונים מאוד מאלו של תושבי הפריפריה שבתחומי הקרוב הירוק. התמונה משתנה לבלי הכר שעה שמוסיפים לה את 70 ההתנחלויות המבודדות, הפרושות ברחבי הגדה ובלב האוכלוסייה הפלסטינית. אלה, מפעלם של גוש אמונים לדורותיו, המפד"ל של פעם והבית היהודי של היום, מוקמו ב"גב ההר" בכדי למנוע הקמת מדינת פלסטינית ו"להוריש את הארץ מיושביה (הלא יהודים)".

מאות קילומטרים של כבישים נסללו בכדי לקיימן. כך למשל נדרשים כיום 15 קילומטרים של כבישים אקסלוסיביים לתושבי מבוא דותן וחרמש כדי להגיע לביתם שבצפון השומרון; ונדרשים 30 קילומטרים נוספים לתושבי אלון מורה מהרגע שיצאו מזרחה מאריאל (הממוקמת 21 קילומטרים ממזרח לקו הירוק). אורך הכבישים שנסללו מחוץ ל"גושים", שהם בשימוש המתנחלים בלבד, מגיע ל-600 קילומטרים. לאלו ניתן להוסיף עשרות קילומטרים של כבישים שחלקם נסלל על ידי המועצות האזוריות או על ידי חברות ממשלתיות מכספי משלם המסים הישראלי, כדי לחבר את המאחזים הלא מורשים, וכן קילומטרים רבים של כבישים שנסללו עבור הפלסטינים בלבד במסגת הפרדת "מרקמי החיים". נתונים חלקיים אלו מסבירים מדוע 19% מסך כל ההוצאה הממשלתית לסלילת כבישים מוקצית לכבישים בגדה המערבית - פי ארבעה משיעור המתנחלים באוכלוסיית ישראל.

כבישים אלה הם "מסדרונות תחבורה" המאובטחים על ידי צה"ל. אבטחה זו כוללת הקמת ואיוש מגדלי שמירה, סיורים, מערך תצפיות, חסימת צירים המתחברים אליהם, בניית מחלפים וליווי תושבים, ספקים ונותני שירותים. בנוסף למיגון האוטובוסים, המדינה מסבסדת ב-100 מיליון שקלים את השימוש בתחבורה הציבורית בשטחים. היישובים המבודדים, שכולם מחוץ לגדר ההפרדה, מחייבים את משרד הביטחון להעניק להם "מעטפת מיגון" נדיבה, הכוללת גדר אלקטרונית, כביש ליציאת חירום, כיתת אבטחה, דרך פטרולים, מערכת תצפית, מגדלי שמירה, מוקד חירום, לחצני מצוקה ועוד.

ב-65 מהיישובים המבודדים מספר הנפשות נע בין 1,000 ל-2,000 בלבד. לכן אין זה מפתיע לגלות שמספר התלמידים בכיתות בגנים ובבתי ספר שם הוא נמוך מאוד - מספר שבתחומי הקו הירוק רק ניתן לחלום עליו. תופעה זו וצרכים נוספים מסבירים את העובדה שהתקצוב העודף לחינוך לבדו מגיע ל-300 מיליון שקלים בשנה.

ראוי לציין כי על פי השיחות שהתקיימו בעשור האחרון בין ממשלות ישראל לפלסטינים, הן על פי ההצעה הישראלית לחילופי שטחים והן על פי ההצעה הפלסטינית, יותר מ-90% מהמתנחלים החרדים ייכללו בתחומי ישראל, וכמוהם כ-60%-70% מן החילונים. לעומת זאת 60%-75% מהדתיים־הלאומיים ועשרות יישובי גב ההר ייאלצו להתפנות. פירוש הדבר הוא כי בעוד "מתיישבי איכות החיים", שנענו לקריאות הממשלתיות להתיישב "חמש דקות מכפר סבא", ייהנו מן הזכות להישאר בבתיהם, דווקא מתיישבי גוש אמונים, אלה שבאו "לרשת את הארץ", ייאלצו לשוב אל גבולם. אל המאבק האמוּני על הארץ עתיד אפוא להצטרף המאבק האישי על הבית.

תמונה זו מבהירה למוחים, כי למאבק על מחיר הקוט'ג במרכולים יש לצרף את המאבק על המחיר שמשלמת החברה הישראלית על הקוט'ג בהתנחלויות המבודדות. וגם זאת רק כחלק מהעול שהעדר הסכם משית על החברה הישראלית - עול כלכלי, חברתי, ביטחוני, מוסרי ומשפטי, הפוגע בחוסן הלאומי של מדינת ישראל.