ראשית, להכיר בעם פלסטיני

הקבוצה הראשונה מורכבת מעשרות אלפי הפלסטינים החיים בשטח C, שזהותם נבחנת, על ידי השר נפתלי בנט לדוגמה, רק על פי יחס העלות־תועלת שבין מספרם לבין ה"נדוניה", בדמות 60% משטח הגדה, שנכפה עליהם להעניק לישראל. הקבוצה השנייה כוללת את הפלסטינים בעזה, אשר יש בתוכנו כאלה, כמו השר לשעבר משה ארנס, המתעלמים ממנה – דמוגרפית, לאומית ומדינית - ומעדיפים לכנותה “מדינת חמאס", כדי להצדיק את סיפוח הגדה בלבד. השלישית היא אותם פלסטינים בגדה שיש הקוראים, כמו הח"כ לשעבר אריה אלדד, "לאחד אותם" עם אחיהם בירדן.

עם הקבוצה הרביעית נמנים 350 אלף תושבי מזרח ירושלים. ביחס אליהם יש בינינו כאלה, כמו השר יאיר לפיד, המאמינים שצריך "להרגיל" את העולם לכך ש"ירושלים המאוחדת" תישאר לעד בירת ישראל ובמסגרתה הם יהפכו באחת לאזרחים ישראלים. הקבוצה החמישית היא הפליטים, שיש בנו השוללים את זכותם לחזור אף למדינה הפלסטינית שתקום על־פי קווי 1967, כי הרי הם ערבים, והם כבר חיים במולדות ערביות. הקבוצה האחרונה היא הפלסטינים אזרחי ישראל אשר רבים, כמו ח"כ אביגדור ליברמן, מתייחסים אליהם כאל אורחים במדינתם־מולדתם ומתעניינים רק בשיעורי הריבוי שלהם.

תפישה זו, הרואה בפלסטינים פרטים נטולי זהות קולקטיבית הפזורים בקבוצות שונות, ולא עם בעל זכות להגדרה עצמית, היא שהולידה בעצם את הסכסוך. התנגדותם של הפלסטינים להצהרת בלפור ולכתב המנדט נולדה בעיקר משום שהם לא הוכרו כעם בארץ שבה הם היו רוב מוחלט, ואף הוגדרו על דרך השלילה כ"עדות לא יהודיות".

25 שנות מאבק נדרשו לעם הפלסטיני עד שב-1947 התנועה הציונית הכירה בו ובזכויותיו הלאומיות. "בוודאי יש ליישוב הערבי בארץ זכות להגדרה עצמית, ושלטון עצמי, לא נעלה על דעתנו לקפח זכות זו או להמעיטה", כתב דוד בן גוריון בפברואר 47’ לשר החוץ הבריטי. תשעה חודשים מאוחר יותר החליטו האומות המאוחדות על הקמת "מדינה ערבית" עצמאית לצד המדינה היהודית.

טעותם המוסרית, ההיסטורית והמדינית של הפלסטינים - בהחלטתם לדחות את תוכנית החלוקה ולהשתמש בכוח כדי לבטלה - דחקה אותם באחת ממעמדם הלאומי. החלטה 194, שמאוחר יותר הפכה לאבן הראשה בעמדה הפלסטינית, נדחתה בתחילה משום שהתייחסה לפלסטינים כאל פליטים אינדיווידואלים ללא כל אזכור של זכויות לאומיות. כך גם ביחס להחלטה 242, שבה הופיעו בסעיף הפליטים בלבד.

ב-1988, לאחר 40 שנות מאבק מזוין שכשל, היתה זו ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים בגבולות בטוחים ומוכרים, שהחזירה לפלסטינים את ההכרה בזכותם למדינה עצמאית, אך נדרשו עוד 24 שנים תמימות כדי שרוב המדינות החברות באו"ם יכירו בכך.

עצובה העובדה שדווקא חלק ממנהיגי העם היהודי, שהיה מפוזר מאות שנים, אך המשיך וראה בכל תפוצותיו עם אחד בעל זכות טבעית להגדרה עצמית - שוללים את הכרה בעם פלסטיני אחד ומעדיפים לראות בו קבוצות נפרדות. לפיכך, כדי שלפסגה המתוכננת יהיה סיכוי להשיג את מטרתה, מן הראוי שהאמריקאים יתחילו בחידוש ההכרה ההדדית בין העמים.