פה זה לא דרום אפריקה


 אל מול הגזענות, ההפרדה והדמוניזציה של האחר (משני הצדדים) עמדה תמיד חומה בצורה של אמונה משותפת: "כולנו ילדיו של ישו", תבע טוטו, ואכן, מרבית תושבי המדינה היו ועודם נוצרים אנגליקנים. לא מפתיע שקיני ההתנגדות האחרונים לשינוי פעלו בקרב קהילות קאלוויניסטיות והוגנוטיות, קהילות של צאצאי בורים דוברי אפריקנס. טוטו הוא גם האדם שעמד מאחורי "ועדת הפיוס והאמת", זו שעודדה את מי שביצעו פשעים - משני הצדדים - להתוודות בתמורה לחנינה משפטית מלאה. טוטו טען, שכדי להבריא את דרום אפריקה תחילה יש צורך לנקז את הרעל מפצעיה. תפישה זו מבטאת אמונה באדם ובכוחה של המחילה, ששורשיה נעוצים בספירה הדתית יותר מאשר הפוליטית. היה קשה לצפות בטוטו המזדקן ובשופטים אחרים בוועדה נשברים ופורצים בבכי למשמע העדויות ולקול זעקות השבר באולם. הוועדה היתה מעין תרפיה לאומית ויותר מאשר חנינה משפטית היא העניקה קתרזיס קולקטיבי. כנסייה יותר מאשר בית משפט. תרומתה לאיחוי ולאיחוד חלקיה השונים של החברה בדרום אפריקה לא תסולא בפז.



היטב אני זוכר, כנער ביוהנסבורג של שלהי האפרטהייד (ראשית שנות ה-90) את התחושות באותם ימים. היטב אני חש כיום בפער בינן לבין התחושות שמעוררת המציאות באזורנו. משטר ההפרדה לא הופל בקריסה על ידי כוח חיצוני, הוא פורק לאט וביסודיות מבפנים. קשה לשכוח את הדיונים הערים בכיתת בית הספר רגע לפני משאל העם בראשית 1993. אותו משאל שבו נדרש הציבור הלבן להכריע האם להמשיך ברפורמות שממשלת דה קלרק החלה בהן (ובסופן לקיים בחירות כלליות רב־גזעיות). התשובה ברוב מוחץ היתה "כן". קשה לראות איך תהליכי ההקצנה והלאומנות בחברה הישראלית מולידים "כן" ליוזמה כזאת (שני הצדדים עשו מעט מאוד לבניית האמון ההדדי). לכן שוגה לוי גם בהציעו לפלסטינים פתרון ממולח (ומופרך) כמו הדרישה להקים מדינה של כל אזרחיה. המפתח לשינוי טמון בחברה הישראלית, בין אם מדובר בפתרון של שתי מדינות ובין אם במדינה דו־לאומית - מה שחסר הוא תקווה, אמונה בעתיד ואהבת אדם.



 לדאבוננו, לא רק שלפלסטינים אין מנדלה ולישראלים אין דה קלרק, במקרה המזרח תיכוני הדת מפלגת לא פחות מהלאומנות. תמו הימים שבהם המאבק נוהל בידי שתי תנועות לאומיות חילוניות וניטש על גבולות והגדרה עצמית. לוואקום הפוליטי חילחלה הדת בשני הצדדים והעמיקה את התהום במקום לגשר עליה.



 יש בכוחן של היהדות והאיסלאם לנסח מסר של חמלה והכלה בהתבסס על המשותף (המקומות הקדושים, האהבה לארץ, האמונה באל אחד). הרב מנחם פרומן ז"ל ונציגים מהאיסלאם הסופי אף עשו זאת. אולם במחוזותינו הם מיעוט (יש שרואים בהם אפילו מיעוט תמהוני).



 אם יש שיעור שלמדתי על בשרי כנער חילוני בדרום אפריקה - הוא מתמצה בהכרה בחשיבותה של הדת ובכוחה לקדם שינוי פוליטי. הן כמחוללת סכסוכים והן ככלי רב עוצמה לשחרור והתעלות מעליהם. כאשר המדינאות נעדרת את הכוח להציג פתרון רציונלי וכוהני הדת מתירים פיגועי התאבדות מחד או את חילול השם של "תג מחיר" מאידך, נותרות רשימותיו של גדעון לוי (מאתגרות ומרגשות ככל שיהיו) בגדר משאלת לב ותו לא. טקסט אופטימי שמצליח בעיקר לייאש, כאשר הוא מטיח בפנינו עד כמה גדול המרחק התודעתי והפוליטי בין המזרח התיכון של ימינו לדרום אפריקה של שנות ה-90.