עצות של אנשים שבעים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

עצות של אנשים שבעים

עצות של אנשים שבעים

source: 
הארץ Online, מדור דעות
author: 
אילנה המרמן

 

הדרך לגיהינום באמת רצופה לפעמים כוונות טובות, וגם מגוחכות. שורה של סופרים ישראלים נתנו את חתימתם למכתב גלוי אל סאמר עיסאווי, האסיר השובת רעב זה חודשים רבים. "אנו מרגישים", הם כותבים לו, "שמעשה ההתאבדות שאתה הולך לעשות יוסיף ממד נוסף של טראגיות וייאוש לסכסוך בין שני העמים... אל תוסיף ייאוש על הייאוש שכבר קיים... אנו מפצירים בך לבחור בחיים ולהפסיק את שביתת הרעב". וכיוון שהטילו כך את האחריות לייאוש עליו דווקא, על שלד העצמות שעוד נשאר ממנו, הם גם תובעים ממנו, האנשים השבעים האלה, שייתן להם תקווה: "תן תקווה לעצמך וכך תחזק את התקווה בקרב כולנו", הם כותבים.

ואני שואלת אתכם, עמיתי הסופרים ובני עמי הנאורים, איך התהפכו אצלכם היוצרות ככה? הרי לא סאמר עיסאווי אלא אתם, אתם שרואים בעיניכם הפקוחות את המדרון שהחברה הישראלית תחת ההנהגה הפוליטית של נבחריה מידרדרת בו, אתם שרואים ובכל זאת עומדים כל השנים האלה מהצד או משמיעים מזמן לזמן קול ענות חלושה – הרי אתם הנכנעים והמתייאשים ובוחרים באבדון, אתם ולא הוא.

עיסאווי לא בחר להתאבד כי אם להיאבק על חירותו. אילו באמת חרדתם לשלומו ורציתם לעודדו לבחור בחיים, היה עליכם לדרוש את שחרורו המיידי, וקרוב לוודאי שקולכם היה נשמע בארץ ובעולם. אילו הגבתם כך הייתם נותנים תקווה לו ולבני עמו – וגם לבני עמנו. כי הלוא חייו וחיינו, מותו ומותנו כרוכים אלה באלה לבלי הפרד. מי כמוכם יודעים זאת ומי כמוכם יודעים שההכרעה היא בידי מדינת ישראל והיא הכתובת שעליכם לפנות אליה - כי בידה כוח השלטון והנשק ולא בידי האסיר הגווע למות באזיקיו.

כנגד כל הכוח הזה בחר אותו אסיר להשתמש בנשק המחאה של שביתת הרעב – נשק לא אלים ולגיטימי מאין כמוהו. הוא משתמש בו למען האלפים היושבים בבתי הכלא הישראליים זה עשרות שנים ולמען העצורים החדשים הרבים המצטרפים אליהם מדי יום ביומו, לאחר שנלקחו מבתיהם בפשיטות הליליות של הצבא. ובכן, אצל עיסאווי נגדשה כנראה סאת הסבל והכעס, ואם ימות יבואו אחרים תחתיו – זו תקוותו וזה המסר שלו, מסר של מאבק. ואתם מבקשים ממנו להפסיק את המאבק הזה? איזו תקווה אתם מציעים לו תמורת זה, בני חורין שכמוכם?

אתם כותבים לו: "יש עכשיו סימנים מעודדים חדשים לחידוש המשא ומתן בין שני העמים, שיכלול גם שחרור אסירים וביניהם גם אתה". באמת? הרי לא מזמן הוא שוחרר במשא ומתן, שוחרר בחזרה אל הכלא הגדול שהוא וכל בני עמו כלואים בו בין חומות וגדרות קילומטרים מעטים מבתיכם. ומה קרה? הוא עבר גדר אחת כזאת, משכונה אחת בירושלים עירו אל שכונה אחרת, ומיד נתפס ונכלא שוב בכלא קטן יותר. רוצה להשתחרר? אומרים לו, לך לכלא של עזה, או אל מעבר לים, העיקר שתלך לך מארצך וממולדתך ותעוף לנו מהעיניים.

"אנו מחויבים להמשיך ולחתור ללא לאות לשלום בין שני העמים שיחיו לנצח צד בצד בארץ הזאת", אתם חותמים את מכתבכם הגלוי אליו. תגידו לי, טובי סופרינו, איך יכולתם לתת את שמכם, אתם שחייבים בכבודן של מלים, למליצה הריקה הזאת, היום בשנת 2013? הרי אילו יצאתם לשטח, כלומר "לשטחים", הייתם נוכחים לדעת שבזמן שאתם "חתרתם ללא לאות לשלום" נהפך הכלא הגדול שעַם אחד מן השניים כלוא בו לחבל ארץ משובש וקרוע בין התנחלויות ענקיות וחומות, ואין שם מקום עוד לשני העמים לחיות לנצח צד בצד...

אז הנה מה שאני מציעה לכם ולנו בתשובה למכתבכם הגלוי: במקום ללמד את עיסאווי הלכות מאבק, הבה נלמד אנחנו ממנו ונצא גם כן למאבק אזרחי, לא אלים. לא על חייו כי אם על חיינו, לא נגדו כי אם נגד מהרסינו ומחריבינו שיוצאים מתוכנו והיום הם בשלטון.

נעשה זאת ברוח הדברים שכתב כאן באחרונה יוסי שריד ("לא אבן, מה כן", “הארץ” 12.4), שהציע: "להחרים סחורות ישראליות, לא לעבוד בהקמת התנחלויות... לשכב לפני הבולדוזרים, להתנפל על הגדרות והחומות, להיעצר בכל הזדמנות, למלא את בתי הסוהר". אמנם את ההצעות האלה הציע שריד לפלסטינים דווקא – אולי מרוב ייאוש צומחת לה אופנה חדשה אצל הישראלים הטובים, ללמד את הפלסטינים איך להיפטר מאתנו... אבל לא להם כי אם דווקא לנו יהיה קל ונוח יותר לפעול בהשראת העצות האלה.

הפלסטינים לא יכולים לחדול לעבוד בהתנחלויות וגם לא להחרים סחורות ישראליות, כי אז יגזרו על משפחותיהם חרפת רעב, באין להם פרנסה אחרת ובאין די סחורות. אבל אנחנו יכולים לקרוא להחרמת ההתנחלויות ומוצריהן, חרף החוק האוסר זאת, ולא תכלה פת לחם מפינו. הפלסטינים מסכנים את חייהם כשהם מתנפלים על החומות והגדרות, והם נפצעים וגם נהרגים כך. אבל אנחנו יכולים לקרוא על החומות תיגר בדרכי שלום וידידות: נבקר בכפרים ובערים של הגדה המערבית חרף האיסורים המבהילים הכתובים על השלטים האדומים שתקעו השלטונות הישראלים במבואותיהם, ונסיע פלסטינים לבקר אצלנו. אשר לשכיבה לפני הבולדוזרים, נוותר בינתיים, הלוא כך נהרגה רייצ'ל קורי בשעתה. ואשר לבתי הסוהר, הפלסטינים ממילא כבר ממלאים אותם ממגידו ועד נפחא, ורבים מהם מבלים בם את רוב ימיהם. ואילו אנחנו – עד שנמלא אותם בגלל המרי הלא אלים שלנו, עד שא.ב. יהושע, ואגי משעול ועמוס עוז ורונית מטלון, למשל, יישבו בכלא – עד אז כבר יתנהל כאן דיון ציבורי אמיתי על דרכה של מדינתנו, ואולי הוא יביא עמו את המפנה מבפנים שרבבות מאתנו רוצים בו כל כך. אני מפצירה בכם, חותמי המכתב לעיסאווי, חזקו בנו את התקווה הזאת.

הכותבת היא מתרגמת, עורכת וסופרת

*****