די להתרפסות השמאל

עם שתי הקטגוריות הראשונות הצליח הימין להתמודד בהצלחה, שהרי קל לקעקע נימוקי תועלת ונימוקים נבואיים, מלאי תקווה ככל שיהיו. בנוגע לתועלת: ראשית, נודה על האמת, הכיבוש אולי משחית, אבל פחות. רמת הפשע בישראל אינה גבוהה מאוד יחסית למדינות אחרות, וגם ילדינו מתגברים על השירות בקסבה. שנית, אם הכסף הולך להתנחלויות, אזי במחיר דירת חדר מעופשת בתל אביב אפשר לבנות וילה מפוארת ביצהר: צדק חברתי כבר אמרנו? שלישית, מצבנו בעולם אמנם לא מזהיר, בעיקר בשל ליקויים בהסברה, אך כל עוד ארה”ב לצדנו אנחנו מוגנים.

אשר לנבואות השלום, הימין מכחיש אותן באמצעות הישענות על תקדים הנסיגה מעזה ועל אירועי האביב הערבי. "הביטו סביבכם", טוענים בימין, "המשטרים בעולם הערבי מתפרקים ומנין לנו שהסדר יביא שלום ולא קסאמים?" בנבואות, כמו בנבואות, קל יותר לשווק את התרחיש המאיים.

כך נשאר השמאל עם נימוק אחד, שהימין מתקשה להשיב לו: עצם מעשה הכיבוש הינו פסול מעיקרו משום שהוא גורם לשלילה בוטה של זכויות אדם. את הטיעון הזה ניסו לתקוף עד כה בימין בנימוק של "רע הכרחי". כלומר, הכיבוש עונה על צורך ביטחוני בהתמודדות עם הטרור, ומכאן שהפרת זכויות האדם היא רע הכרחי. אבל הקשר בין הכיבוש לביטחון היה עשוי להישמע הגיוני אלמלא בחרה ישראל ליישב מאות אלפים מאזרחיה במקום שהיא אמורה להגן עליהם מפניו. עם הזמן הולך ומתברר, כי תכלית הכיבוש אינה ביטחון המדינה אלא האדמה ושמירת ההתנחלויות. חשיבות הקמת הארגון של הנדל, אם כך, טמונה בניסיון מסוג אחר לקעקע את הקטגוריה השלישית של טיעוני השמאל: אם תמוזער הפגיעה בזכויות האדם, הרי שעמדת השמאל תיחלש משמעותית. לא רק השמאל רגיש לזכויות האדם של הפלסטינים, מעתה גם הימין ידאג להן.

אלא שהמהלך של הנדל חושף דווקא את הפערים העצומים בין תפישות העולם של הימין והשמאל. הנדל מנסה להראות לנו שהכיבוש יכול לדאוג לזכויות האדם של הכבושים. כלומר, הכובש יכול להפר את זכויות האדם ואז לפקח על תקינותן. בכך מנסה הנדל לשתול זרע פוליטי מתוחכם ביותר – ולפיו כיבוש וזכויות אדם אינם סותרים זה את זה – ומכשיר את הקרקע לחלומם של המתנחלים: אנו נהיה אדוני הארץ, וננהג בחמלה כלפי הנתינים.

אבל בבסיס עמדת השמאל עומדת הנחת היסוד העקרונית, שמימוש זכויות אדם כלל אינו אפשרי תחת כיבוש. החייל המנומס במחסום אינו יכול לכבד את זכויותיהם של הפלסטינים, שכן עצם עמידתו במחסום היא כבר השלילה שלהן. האישור שישיג ארגון "זכויות אדם כחולבן" עבור אשה כורעת ללדת לא ישפר את זכותה הבסיסית לחופש תנועה, שהרי בעצם יכולתו של הארגון להשיג או למנוע ממנה אישור יש ביטול מוחלט של זכותה לחופש תנועה.

הארגון, שמבקש לשבור את המונופול של השמאל על זכויות אדם, סבור שהוא יכול לבצע תפקיד זהה לזה שממלאות נשות "מחסום ווטש". הרי גם הן ניצבות מדי יום ביומו במחסומים ודואגות לזכויות האדם של הפלסטינים. אלא שעמידתן, גם אם היא נראית דומה, הפוכה לחלוטין מעמידתם של הנדל וחבריו. הן עומדות במחסום כמחאה פוליטית נגד מנגנון הכיבוש, ואילו הנדל ה"א־פוליטי" עומד שם כדי לשרתו ולשכללו.

בכדורסל אומרים שכאשר קבוצה נקלעת ליום רע במיוחד, עליה לחזור ליסודות: להזיז רגליים בהגנה, לסגור לריבאונד ולשחק קבוצתי. אין ספק שהשמאל, החווה שנים רעות, צריך לחזור ליסודות העקרוניים של ההתנגדות לכיבוש: לא בגלל הכסף שהולך להתנחלויות, לא בגלל התדמית בעולם, לא בגלל שאנחנו בטוחים שהשלום יחזיק מעמד מאות שנים. אלא מכיוון שאין זה מתקבל על הדעת שמתוך 65 שנות עצמאותה של ישראל, 46 שנים היא כובשת ומתנחלת. במקום להתגונן ולהתרפס עם נימוקי תועלת ונבואות שלום, על השמאל לעלות להתקפה ולהתנגד לכיבוש בעיקרון ובמעשה. "זכויות אדם כחולבן", בהצהירו על עצמו כארגון "א־פוליטי", שעניינו בזכויות אדם ולא בשאלת הכיבוש, הוא ארגון שפועל בשם זכויות האדם נגד האדם. מעשה הכיבוש נוגד את המוסר מיסודו ואת הציונות במהותה, וכל תכליתו לשרת אינטרסים פוליטיים ברורים של קבוצת מיעוט. את הכיבוש אי־אפשר לתקן בכחולבן, רק בירוקאדוםלבןשחור.

הכותב הוא סופר ודוקטור לפילוסופיה