הרשות הפלסטינית פתחה את הברז להתנחלויות

ועדת המים כוננה כחלק מהסכם אוסלו. אף על פי שלפעילותה נקצבו חמש שנים (כתקופה שנקבעה לתהליך הביניים), היא קיימת עד היום במתכונתה המקורית וחבריה ממשיכים להיפגש. היעד הרשמי של הוועדה הוא להגן על מקור המים המשותף לישראל ולרשות הפלסטינית – אקוויפר ההר – לפקח עליו ולפתחו. סלבי מתווכח עם ספרות אקדמית שרואה בוועדה דוגמה לשיתוף פעולה חיובי, שמאפשר שמירה ופיתוח של מקורות מים משותפים. לטענתו, הוועדה לא רק מייצגת ממד נוסף של הא-סימטריה בין ישראל לרשות וביכולתה לכפות תנאים ולהטיל מגבלות, אלא שפעולתה גם איפשרה להעמיק את תהליך ההשתלטות הישראלית בגדה המערבית. סלבי טוען שלפחות חלק מהמדינות התורמות היו מודעות להיבט הסחטני של ועדת המים המשותפת, אך העדיפו שלא להתערב. הסכם המים בין ישראל לפלסטינים נועד להרחיב את משק המים העצמאי שלהם ולהתאים את הכמויות לצורכי האוכלוסייה הגדלה, אבל דווקא בשנות "שיתוף הפעולה" ולדעת סלבי בעיקר בגלל המגבלות שישראל מטילה - התרחבה התלות הפלסטינית במים שנקנים במישרין מחברת מקורות הישראלית.

סלבי הצליב את המידע שבפרוטוקולים עם פרטי הפרויקטים ועקב אחר משך הזמן של תהליך אישור הפרויקטים. ממצאיו מראים שאחוז הפרויקטים הפלסטיניים שאושרו בוועדת המים ועל ידי מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי נמוך מאחוז הפרויקטים בהתנחלויות שאושרו. לכל היותר, 66% מהבקשות הפלסטיניות לקידוח בארות קיבלו אישור, לעומת 100% בקשות ישראליות; התקבלו 80%-50% מהבקשות לפיתוח רשת אספקת מים לאוכלוסייה הפלסטינית – לעומת 100% למתנחלים ואושרו 58% מהבקשות להקמת מתקני מי שופכין לפלסטינים, לעומת 96% מהבקשות למתקנים כאלה למתנחלים.

מספר הפרויקטים שהציגו הישראלים לאישור קטן בהרבה מזה שביקשו הפלסטינים - 135 לעומת 600 - אבל האוכלוסייה הפלסטינית גדולה היום פי שבעה ממספר המתנחלים בגדה המערבית. כשהחלה ועדת המים לפעול, עם כינון הרשות הפלסטינית, היתה תשתית מים שישראל הזניחה בשנות הכיבוש הישיר שלה ומאות קהילות התקיימו ללא חיבור לאספקת המים. למרות הפער המספרי, הקיבולת של מתקני המים הישראליים שאושרו גדולה בהרבה מזו של המתקנים הפלסטיניים, במונחים יחסיים ואבסולוטיים: הקוטר הנפוץ ביותר של צינור מים לפלסטינים הוא שני אינצ'ים, לעומת שמונה או 12 אינצ'ים לישראלים. 52 פרויקטים לפלסטינים, לעומת 63 פרויקטים לישראלים, כוללים צינורות בקוטר של שמונה אינצ'ים. אושרו 174 פרויקטים של מאגרי מים לפלסטינים, בקיבולת כוללת של 167,950 סמ"ק, לעומת 28 לישראלים בקיבולת כוללת של 132,250 סמ"ק. הקיבולת הממוצעת של מאגר מים ישראלי היא 4,723 סמ"ק, לעומת 965 סמ"ק בצד הפלסטיני. הדבר נובע מהעובדה שרוב הפרויקטים הישראליים שאישרה הוועדה המשותפת היו לרשתות מים בין ההתנחלויות וחיבורים ביניהן לבין תשתית המים בישראל. אף אחת מהבקשות שהגישה ישראל לוועדה ושבדק סלבי לא היתה לרשתות בתוך השטח הבנוי של ההתנחלויות. לעומת זאת, הבקשות הפלסטיניות הן לרשתות מים בתוך יישובים פלסטיניים וביניהם. עוד מציין סלבי, שאם צנרת פלסטינית עוברת בתוך שטח C משך ההמתנה ארוך פי כמה, משום שנדרשת עוד סדרת אישורים של המינהל האזרחי ושל הצבא.

גם משך הזמן שעבר עד שפרויקט אושר על ידי ועדת המים המשותפת היה שונה: 11 חודשים בממוצע לפרויקט פלסטיני וחודשיים לפרויקט ישראלי. יש פרויקטים שזמן רב בהרבה נדרש לאישורם – בייחוד במקרה של קידוחי בארות. ישראל דחתה את שבע הבקשות לקידוח בארות חדשות באגן המערבי של האקוויפר ואישרה שתיים מתשע בקשות לקידוח בארות חלופיות לבארות שיבשו באגן המערבי. באגן המזרחי של האקוויפר, ישראל לעתים קרובות התנגדה לקידוח בארות באתר המיטבי מבחינה הידרו-גיאולוגית וחייבה את הרשות לשנות את אתר הקידוח לנקודה פחות פורייה.

סלבי טוען שאי אפשר לקרוא את הפרויקטים שהרשות ביקשה מהוועדה לאשר כבחירה עצמאית ועניינית, לפי צורכי האוכלוסייה. היא קבעה אותם והגישה בקשות לאישורם בהתאם לידיעה המוקדמת, איזה פרויקט עתיד להידחות ולאיזה יש יותר סיכויים להתקבל. פרויקטים, לדוגמה, נתפרו בהתאם לידיעה שלפרויקטים המבוססים על צינורות בקוטר קטן יש יותר סיכוי להתקבל - ולא בהכרח לפי הצרכים האובייקטיביים של החברה וגידולה הטבעי בעתיד. כיוון שהיא נשענת על סיוע מהתורמות, והן התעקשו שכל פרויקט יקבל את אישור הוועדה - הרשות הפלסטינית לא יכלה לנהוג כישראל, שאינה נזקקת לאישורי הוועדה לעבודות בצנרת המים בתוך ההתנחלויות. סלבי כותב שהרשות הפלסטינית צייתה למשטר ועדת המים מחוסר ברירה, אבל עדיין "היא נושאת ברמה מסוימת של אחריות". הוא מציין שאחרי 2010, כשהפלסטינים נקטו עמדה יותר עקרונית בוועדת המים וסירבו לאשר פרויקטים בהתנחלויות, הדבר הוביל לקיפאון בעבודת הוועדה.

אורי שור, דובר רשות המים בישראל, כתב בתגובה: "כל נושא המים והביוב בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית הוסדר בהסכמה מלאה, בהסכם ביניים בחתימת שני הצדדים ובמעמד ארה"ב, רוסיה, מצרים ואחרים כעדים. בין ההסכמות היתה גם הקביעה לוועדה משותפת (ישראלית-פלסטינית) שמתוקף תפקידה ליישום ההסכם הוסמכה לדון ולאשר לשני הצדדים פרויקטים, וכך הדברים מבוצעים".

מרשות המים הפלסטינית נמסר בתגובה: "טענת סלבי נכונה בחלקה. כיום, ובמשך כמעט שלוש שנים, הצד הפלסטיני לא אישר שום פרויקט מים ישראלי הקשור בהתנחלויות. הדבר הוביל את הוועדה למבוי סתום, משום שהצד הישראלי מתנה אישור פרויקטים פלסטיניים באישור פרויקטים ישראליים בהתנחלויות, שאנו מסרבים להם. כיום דיוני ועדת המים מוגבלים בעיקר לענייני תמחור. הסיבה העיקרית שבשלה פרויקטים בהתנחלויות אושרו בעבר היא, שרוב הקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית מקבלות את אספקת המים שלהן מצינורות שמשרתים את ההתנחלויות. בשל הצורך לספק מים לאותן קהילות ובשל המיאון הישראלי לאשר מערכות מים חדשות שישרתו רק את הקהילות הפלסטיניות, ניתן האישור. הצד הפלסטיני ניסה שוב ושוב לדחות את ההתניה בין האישורים, אך בשל הצורך לבנות, לפתח, לשקם ולשדרג את רשת המים הפלסטינית הוא נאלץ לתת את הסכמתו.

"יש לזכור שמלכתחילה הסכם המים נועד להיות הסכם ביניים. הציפייה היתה שההתנחלויות יפונו במסגרת הסכם הקבע ולכך שכל אישור הוא בעל אופי זמני. משגברה המודעות לכך שישראל אינה מתכוונת להפסיק את הכיבוש ומפעל הקולוניזציה, היה ברור שלפרויקטים בהתנחלויות תהיה השפעה ארוכת טווח ושהם ישחקו את פתרון שתי המדינות, ובשל כך זה כמה שנים אנחנו מסרבים לאשר פרויקטים בהתנחלויות".