אילו סיזיפוס היה אשה || דליה קרפל התלוותה אל חגית בק לסיור בשטחים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

אילו סיזיפוס היה אשה || דליה קרפל התלוותה אל חגית בק לסיור בשטחים

אילו סיזיפוס היה אשה || דליה קרפל התלוותה אל חגית בק לסיור בשטחים

source: 
הארץ "סוף שבוע"
author: 
דליה קרפל

חגית בק, פעילה בארגון מחסום ווטש, כבר לא מצפה לנצח בגדול. החשיפה היומיומית לשגרת הכיבוש הוכיחה לה שהמצב כבר לא ישתנה, אבל בק מתמידה בתיעודה. דליה קרפל התלוותה אליה לסיור בשטחים ולמדה שגם אי־כישלון יכול להיחשב הצלחה קטנה

 

היא מכנה את עצמה “העובדת הסוציאלית של הכיבוש”. מאז שהקימה ב–2004 את הקבוצה הדרומית של מחסום ווטש, שבה פעילות כיום 20 נשים, חייה של חגית בק הם שרשרת ארוכה למדי של ניצחונות קטנים. הטעם המתוק של הניצחון האחד שפעם קיווינו לו, וכבר כמעט יכולנו למששו מרוב מוחשיות - היטשטש מזמן, אבל היא, הרי אין לה פנאי. היא שועטת בפול גז, אנרגטית, ללא ליאות, ומדובר בגברת שבשנה הבאה ימלאו לה 60.

בוקר יום ראשון טיפוסי בביתה שבשכונת עומר בבאר שבע, שם היא מתגוררת עם בעלה, פרופסור לחינוך שלמה בק, מתחיל בקריאת עזרה של פלסטיני בצרות. בשעה תשע עולה על הקו בדואי מהיישוב לקיה שבנגב, והוא נשמע לחוץ. הוא חתם ערבות לפלסטיני מהכפר דורא שליד חברון, שאמור להישפט בעשר וחצי בבוקר בבית המשפט בבאר שבע.

 

חגית בק במעבר מיתר (סנסנה). "ארכיטקטורת הרוע במכלאה מפריעה לי"
חגית בק במעבר מיתר (סנסנה). "ארכיטקטורת הרוע במכלאה מפריעה לי". צילום: ניר כפרי
יש בעיה. הפלסטיני לא קיבל אישור כניסה ממרכז התיאום והקישור ולא יתייצב למשפט. אם השופט יפסוק שהבדואי חייב להפקיד את דמי הערבות זה יהיה נורא, כי אין לו שקל. “הוא התחנן שאעזור לו לשנות את תאריך המשפט. הצלחתי לסדר עורך דין שייצג אותו בהתנדבות. עכשיו צריך לטפל באישור הכניסה של הפלסטיני מחברון”, אומרת בק בשלווה. רוטינה.

על בק שמעתי מרון ברקאי, היסטוריון של ימי הביניים מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וסופר, שסייר לפני כמה שבועות בדרום הר חברון ובחברון בחסותה של בק. הוא סיפר על המרץ שלה ועל יכולתה לתקשר הן עם החיילים במחסום, הן עם המתנחלים והן עם הפלסטינים.

אנחנו נפגשות בתחנת הרכבת בבאר שבע. בק היא אשה קטנטונת. 1.45 מטר. “אני הנמוכה במשפחה של נמוכים למדי. יחסית להם אני גמדה”, היא מגחכת. על הסיבה לא הכברנו מילים. משהו במבנה העצמות שלה, שהרופאים גילו בגיל 12 ולא מפריע מהבחינה הבריאותית. בהגה של רכב הוואן עם המספר הצהוב אחז מוחמד, בן 33 מלקיה, שמשמש נהג לפעילוֹת הדרומיות של מחסום ווטש.

אין עצירות מתוכננות אלא אם כן קורה משהו, כמו מחסומי־פתע או ניידות משטרה. בק אומרת שפנינו לכיוון כביש 60, שמתחיל בבירת הנגב ומסתיים בנצרת, ומוכר גם בשמו “דרך ההר”, או “דרך האבות” הקדומה שחצתה את הארץ לאורכה.

במעבר מיתר ‏(סנסנה‏) היה שקט לפנות בוקר. הפועלים הפלסטינים עברו כאן, ו”אם היה רע או שהתעמרו בהם” הם מצלצלים, מסבירה בק. היא נעה בשטח ורושמת את הפרטים בראשה. אין עליה מפה ולא פנקס. ברחבה עומדים שלושה־ארבעה אוטובוסים שהביאו מבקרים ממשפחות אסירים. אפשר לראות שבנו גדר חדשה בסככה שהפועלים ממתינים בה בדרכם אל הקרוסלה ואל השרוולים שיעבירו אותם בסופו של תהליך ליום עבודה בישראל. בשטח חונים הבוקר כ–3,500 כלי רכב של פלסטינים בעלי רישיונות כניסה לישראל. “לפי הגידול במספר המכוניות ניתן להבין שיש עלייה ברמת החיים של תושבי פלסטין”, היא מציינת.

במגרש החניה מפוזרים ניילונים והלכלוך רב. מקור הצחנה הקשה בנחל חברון. “השירותים דווקא בסדר”, היא אומרת. בזמן שהייתנו שם צועדת במעבר צעירה פלסטינית יפה ומטופחת. תנועותיה בטוחות, כאילו לא עומדים בדרכה שלבי בידוק וגדרות ברזל מכוערות. בק שואלת את הנהגים שעמדו שם איך עבר הבוקר. אחר מתלונן שאין לו פרנסה כי הוא מנוע שב”כ.

“ארכיטקטורת הרוע במכלאה מפריעה לי”, היא אומרת. בדו”ח שיעלה לאתר מחסום ווטש כתבה: “אין חדש תחת השמש ואין סיפורי זוועות, יש רק הכיעור הנורא וההתייחסות הדמונית מראש”.

 

היסטוריה של הריסה

איך זה שאחרי קרוב לעשור בשטח בק עדיין לא דוברת ערביתinfo-icon? “אי ידיעת הערבית שלי מנציחה מבלי משים את מה שאני נאבקת נגדו. אף על פי שאני משתדלת לא להיות שמאלנית־סלון, העובדה שאיני שולטת בערבית ממקמת אותי בדיוק שם. אני לא מרגישה אשמה, כי אני עושה הרבה יותר ממה שעושים שמאלני הסלון. אני מתרכזת בעניין הפוליטי של העשייה. את מכירה סיזיפוס שמח? כזה שמגלגל סלע במעלה ההר וחוזר חלילה ומבסוט? ככל שיש בישראל יותר ויותר תופעות של גזענות אני מרגישה יותר מחויבת.

“מי מחכה בכלל לניצחונות? כשהתחלתי את הפעילות שלי במחסום ווטש הייתי בטוחה שהכיבוש יסתיים ויבוא שלום. מגלומנית שכמותי. הייתי משוכנעת שאם נספר על העוולות של הכיבוש, בעלי השכל הישר יושפעו. שיהיה לזה אפקט כמו לסרטים ‘שלטון החוק’ ו’שומרי הסף’. כנראה אין אפקט”.

ומה עם הניצחונות הקטנים?

“אני רוצה להשאיר את הנר דולק, שהפלסטינים יראו ישראלים נורמלים ואנושיים. ייתכן שבהתנהגות שלי אני מפחיתה את הטרור שלהם ואת השנאה. אולי אהיה עץ זית במוזיאון השואה הפלסטיני. אסור להשוות, אני יודעת. זכויות אדם הן חלק אינטגרלי מתפיסת הביטחון שלי. כשגדעון סער כשר חינוך החליט על סיורי תלמידים לחברון, החלטתי שחייבים להמשיך את הסיפור בכל הכוח”.

משרד החינוך החמיץ כנראה דמות של מחנכת בעלת שיעור קומה, עם קורטוב נאה של הומור ואירוניה עצמית. במסע בדרום הר חברון ובחברון ‏(ציפי זגופסקי, פעילה נוספת מבאר שבע, הצטרפה אלינו‏) שארך כשש שעות, בק לא החמיצה התנחלות או מאחז בלתי חוקי או שטח מריבה אחד. הכל נמצא אצלה בראש והאורחים חייבים לראות הכל כדי לקבל תמונה מלאה.

מיד בהתחלה, עוד לפני מעבר מיתר, אצבעה מופנית להתנחלות טנא עומרים, הממוקמת על הרכס, ששווקה בזמנו ככפר שמריהו של דרום הר חברון - איכות חיים באווירה כפרית מיוחדת, שנמצאת רק 20 דקות מבאר שבע. ב–2005 נקלטו שם משפחות שפונו מגוש קטיף. מעבר מיתר אמור היה לשמש נקודת גבול בין פלסטין לישראל. כיום מעבירים שם סחורות לשני הכיוונים. פעם היו כלבים מאומנים במחסום, שריחרחו את המכוניות של הערבים. היום פועלת שם מכונת ריח וצינור מרחרח את המכוניות של הלא־יהודים.

הוואן הלבן מתגלגל למפגש של כביש 60 וכביש 317 ליד ההתנחלות שמעה. בהמשך חולפים על פני סוסיא, מעון, כרמל. מימין המאחז הלא חוקי עשהאל, שבו מתגוררת יוקנת מ”ארץ נהדרת”. בעשהאל חיותinfo-icon 13 משפחות. אמרנו מאחז לא חוקי - אז מה? אגד בנתה תחנה ועל השלט שלה אין עדיין יעד. דגל של המועצה האזורית הר חברון מתנופף לצד הדגל הכחול־לבן ויש כביש סלול שמטפס ומגיע לבתים. מיםinfo-icon וחשמל יש בשפע.

“על פי ‘הגבעה’, הרומן של אסף גברון, את עשהאל לא יורידו אף פעם מפני שהמתנחלים יודעים איך להקים, להרחיב ולקיים יישוב גם כאשר הוא אינו חוקי. בעשהאל הצבא כבר מגן עליהם ומסתובב כאן כל הזמן”, אומרת בק ביובש.

הוואן נע קדימה ומאט למראה ג’יפ צה”לי ממוגן. תהייה עולה ברכב, אם עושים בעיות לרועים. “אחרי שנבנתה חומת ההפרדה, הרועים לא יכלו לחצות את הכביש. פנינו לאגודה לזכויות האזרח, שהביאה את העניין בפני בית המשפט העליון, שקבע שיש לפרק את גדר הבטון הפנימית והבטונדות הוסרו”.

אנחנו חולפים על פני מצפה אביגיל, הקרוי על שם אשת נבל הכרמלי, שלאחר מותו נישאה לדוד. 20 משפחות וכמה רווקים חיים שם. “הילדים אצלנו נהנים ממרחבים פתוחים, גן שעשועים ומשחקייה כיפית”, מובטח באתר של ההתנחלות שהוקמה בערב יום הכיפורים 2001. אנחנו לא מתעכבים שם. היעד הוא כפר המערות הפלסטיני אום פקרא, בעברית אם העניים, הממוקם בשטח סי, הוא דרום הר חברון.

למקום יש היסטוריה של צווי הריסה שמוציא המינהל האזרחיinfo-icon. הצבא בעזרת מג”ב והמשטרה מפנים תושבים תוך כדי הריסה. הבולדוזרים רומסים ומפרקים הכל, מאוהלים עד מבני בטון. המסגד ובית הספר נהרסו מזמן. המים לתושבים מגיעים ממכלית. אנשי המקום גרים במערות ובבתים שנבנו בסמוך להן ועובדים בחקלאות. הם רשומים כתושבי העיר יטא וחיים כנוודים.

“אנחנו בשטח אש 918 וצה”ל והמינהל האזרחי מגרשים את התושבים הפלסטינים מכפריהם בטענה שהם פולשים לשטח אש 918. המקום הוכרז שטח אש בתחילת שנות ה–80 וההכרזה חודשה בשנות ה–90. בעקבות שתי עתירות הורה צו ביניים של בג”ץ לאפשר לתושבים לשוב לבתיהם. ביולי 2012 הודיע משרד הביטחון שהשטח חיוני לאימוני צה”ל”, אומרת בק. היא מצביעה. ממול רואים את חוות מעון הבלתי חוקית ואת הבתים הטובלים בירק של ההתנחלויות סוסיא ומצפה אביגיל. שם יש מים בשפע.

לפאדל חממדי שמונה ילדים. את האחרון ילדה לפני כשנה אשתו השנייה והצעירה. בתו הבכורה בת 17, תלמידת תיכון ביטא. כולם מצטופפים במערה באום פקרא. מעליה הוא בנה מבלוקים חדר אחד לא גדול. בינתיים לא הרסו לו. הוא מבקש מבק שתעזור לו לקבל אישור מעבר כדי שיוכל לעבוד כבנאי בישראל. קשה לפרנס כל כך הרבה פיות מחקלאות ומעדר צאן.

הירידה למערה של חממדי תלולה ומשופעת סלעים. האזור שסביב פתח המערה נחשב שטח קרה ורוחות מנשבות בו. בתוך המערה לא הרבה יותר חם. התינוק מייבב נואשות, אף על פי שחגית ניענעה אותו ושרה לו שיר מרגיע. כפות רגליו החשופות קפואות. “אל תשאלי על גרביים”, מעירים לי. “כאן לא תל אביב, וזו הבעיה הכי קטנה”.

בק ופאדל חממדי, תושב אום פקרא בדרום הר חברון, מחוץ לביתו. ברקע ציפי זגופסקי, פעילת מחסום ווטש, אחת מנשותיו של חממדי ובנם
בק ופאדל חממדי, תושב אום פקרא בדרום הר חברון, מחוץ לביתו. ברקע ציפי זגופסקי, פעילת מחסום ווטש, אחת מנשותיו של חממדי ובנם. צילום: ניר כפרי

בק תרשום בדו”ח שלה שעל כביש 60 וכביש 317 נראו מעט מאוד רכבים צבאיים אבל התרבו עד מאוד שלטים אדומים שמזהירים מפני הכניסה לשטח A. “זו שיטת הקנטונים, מורשת מדרום אפריקה. מקטינים את שטחי A ומגדירים אותם כך שאפשר יהיה להפקיע את כל היתר”, אמרה וגם כתבה בדו”ח שלה.

אי אפשר להמשיך הלאה בלי להידרש לסוגיית חירבת א־תוואני, הנמצאת בעבר השני של הגבעה שעליה התמקמו מתנחלי מעון וחוות מעון. היו כאן לא מעט עימותים בין מתנחלי מעון לתושבי הכפר. הם רבו על קרקע ושטחי מרעה ועל המעבר בדרכים. העימותים הגיעו לשלב הכרעה מעניין, כשהוחלט שחיילי צה”ל ילוו את הילדים הפלסטינים בהליכתם לבתי הספר.

בק מספרת שקדמו לזה הצקות לילדים הפלסטינים באמצעות כלבים עצבניים, אבנים שנפלו על הילדים ויריקות של מתנחלים. היו בורות מים של הפלסטינים שתרנגולות בחרו למות בהם. “אם את מדברת איתי על ניצחונות קטנים, הנה אחד: הרשות הפלסטינית מוכנה לארגן הסעות לילדים של א־תוואני כדי שלא יילכו מרחק של שלושה קילומטרים ברגל. צה”ל סירב כי המתנחלים לא הסכימו שמתחת ללולים שלהם יעברו רכבים פלסטיניים”.

במכולת בצומת זיף אפשר לרחרח ולספוג מידע, אומרת בק. המכולתניק מכיר את כולם ויודע את מי עצרו ואיפה זרקו אבנים ואם הצבא ביצע מעצרים. “אני עדה ותפקידי לספר את סיפור הכיבוש, כדי שאחר כך ישראלים לא יגידו שהם לא ידעו”.

 

ניחוח טיים

משקפי הרייבן השחורים שקנתה לה איה, הבת שלה, מונחים היטב על פניה, אלא אם כן מיהרה מדי כשהניחה אותם על אפה. הכובע שלה מפתיע. “זה רטרו”, היא מסבירה. בלית ברירה היא מסכימה איתי שפג תוקפו מזמן, כמו גם זה של הסווטשירט הבלוי ששלפה כשהרוחות תקפו אותנו באום פקרא.

“אני נגד לזרוק. הבגדים הללו הם רק למשמרות של מחסום ווטש. לא ראית איך הפלסטינים והבדואים לבושים? המראה הסמרטוטי נפוץ גם בקרב המתנחלים. מה שחשוב זה איך אתפס בעיני הפלסטינים. המראה הסמרטוטי שלי מכוון, ונובע מהעוני של הפלסטינים, במיוחד בדרום הר חברון ובחברון. יש לי בגדים טובים ויקרים אך לא אלבש אותם למשמרות”.

לנשות מחסום ווטש הדרומיות יש ניחוח מיוחד. “חשוב שידעו שיש חיים אחרי צומת קסטינה ושאנחנו קצת אחרות מהצפוניות והעיקר מחוברות יותר חזק לפריפריה. אני לא מנותקת מקשיי החיים של האנשים”, היא אומרת ומעשנת במרץ סיגריות טיים, שהניחוח שלהן מעיד על כך שהמוצר, שהושק ב–65’ והיה פופולרי מאוד בשנות ה–70, לא השתבח עם השנים.

חגית בק נולדה ליד הים, בקיבוץ שפיים, לפני 59 שנים. אחת לשבוע היא מבקרת שם את אמה, שגילה קרוב למאה. בק היתה ילדה דעתנית שבלעה ספרים ולימדה את עצמה לקרוא בגיל שלוש וחצי. עד גיל 16 לא היתה מודעת לחזותה החיצונית.

“חברי ועדת החינוך של הקיבוץ המאוחד בחרו בי בגיל 16 לייצג את הנערה הקיבוצניקית הטיפוסית, בסרט תיעודי שצולם על ידי צוות צילום אמריקאי במשך שלושה שבועות. הסרט הוקרן בחדר האוכל של שפיים ולראשונה ראיתי איך אני נראית. במשך שבוע לא יצאתי מהצריף של הקבוצה עד שהמטפלת אמרה ‘תקומי! אנחנו סובלים מזה לא פחות ממך’. הסרט חידד לי את המודעות לאופן שבו אני נתפסת. עד היום העניין הזה של איך אני נראית נטוע בי. מול המראה אני מסתדרת, אבל נוכח תצלום שלי ממש לא”.

בק היא בת למשפחת אמן ‏(קינסטלר‏). אביה, דוד אמן, היה חבר “הבחרות הסוציאליסטית” ‏(המשמרת הצעירה של מפא”י שנוסדה ב–1926‏) והיה בגרעין של השבעה שייסדו את קיבוץ שפיים. אמה, מרים אורי, היא ירושלמית שהתאהבה באמן כשבאה למחנה עבודה בשפיים. הזוג הביא לעולם שבעה ילדים, שש בנות ובן שנהרג בשירותו הצבאי ב–59’, בגיל 20, כשחגית היתה בת חמש.

את שירותה הצבאי עשתה כפקידת מבצעים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. לאחר השחרור מצה”ל נסעה לטייל בעולם ואחר כך למדה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה עם נוער בתנועת הנוער העובד. דרך עבודתה היא הכירה ב–81’ את אהבת חייה, שלמה בק. “הוא הכי חתיך ואני נורא אוהבת אותו”, היא אומרת בקול רך.

כשהם הכירו, הוא שקד על הדוקטורט שלו בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב וריכז בהתנדבות את הגרעינים של תנועת הצופים בעיירות הפיתוח ובשכונות. הוא בא לשכונת ג’סי כהן בחולון כדי לראות את הקומונה שבה חגית הדריכה. “ראיתי שהוא יכול לאהוב אותי כי הוא עצמו לא גבוה ונורא נורא חכם”, היא נזכרת.

“הזמנתי אותו לשפיים והלכנו לים. שמתי כמה אבנים בכובע של הקפוצ’ון וחשבתי שאבקש ממנו שהוא יוציא את האבנים ואם הוא ילטף לי את העורף סימן שגם הוא רוצה”. כעבור כמה ימים הם החליטו שבמקום לחכות לגלי ההתאהבות, הם יעברו לגור ביחד. הוא היה בן 31 והיא בת 27 - “רווקה זקנה”.

די מהר הם נישאו ונולדו להם שני ילדים. הבאת ילדים לעולם היתה מאבק לא פשוט עבור בק. בנה יונתן, בן 27, סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב בבאר שבע, היה מראשוני ילדי המבחנה בארץ. “בשנה שיונתן נולד ניהלתי את המאבק הציבורי החשוב ביותר בחיי כדי לשכנע את שושנה ארבלי אלמוזלינו, שרת הבריאות אז, שכל אשה זכאית לטיפולי פוריות במסגרת סל הבריאות עד הולדת שני ילדים”.

וידאו על נשות מחסום ווטש במחסום - http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=eucklI3kiE8#!

ב–87’ המאבק נשא פרי ונולדה איה, שכיום עובדת כתחקירנית בתוכנית “עובדה”. בני הזוג החליטו שחגית תתמקד בגידול הילדים, וכשהם בגרו הוכרע בבית שהיא לא תתרום לפרנסת המשפחה. פה ושם היא עושה עבודות לקטורה להוצאות ספרים, אבל עיקר זמנה מוקדש לאקטיביזם ההתנדבותי ולפעילות נגד הכיבוש.

ב–2001 היא התמקדה בסחר בנשים ובין השאר ליוותה אשה ממולדובה במאבקה המשפטי נגד מעסיקיה. “אירחתי אותה בבית שלנו במשך ארבעה חודשים וכשהכל נגמר ניתקתי איתה קשר. אני לא אוהבת שאדם שעזרת לו הוא אסיר תודה”.

ב–2001 התלוותה לבעלה, שעשה את שנת השבתון שלו בקנדה. באחד הימים, כשהאזינה לרדיו, נודע לה שמצנזרים את הספרים שמקבלים האסירים הביטחוניים הפלסטינים, “הדבר” מאת אלבר קאמי, למשל. היא הזדעזעה. כאשר שמעה את החברים של בנה מדברים ביהירות על השירות הצבאי המתקרב, הבינה שהגיעה העת לעשות מעשה, או בלשונה, “להתנגד לכיבוש ולקדם את הנושא של זכויות האדם”.

עם שובם ארצה ב–2002 היא התפקדה לראשונה בחייה למפלגה פוליטית - מרצ, ואחר כך קיוותה שיקום גוף של אמהות ונשים למען השלום בדרום. היא היתה מקושרת לגופים כמו פורום דו־קיום בנגב לשוויון אזרחי. לבסוף מצאה את מקומה במחסום ווטש. היו לה לא מעט תקריות ועימותים עם אנשי צבא ומתנחלים, אבל היא רואה בכך חלק מהעניין. אין בה חשש. “מאנשים אני לא מפחדת. הם ברובם טובים”.

 

הרוע הקטן

כחלק מהמסע בחברון, אנחנו מבקרים ב”חלקת השדה כלב בן־יפונה”, הכרם של מנחם לבני, שהיה נאשם מספר אחת בארגון הטרור היהודי ובין השאר הורשע ברצח. הכרם המוגן בגדר ובשער חשמלי תקוע בפאתי העיירה הפלסטינית בני נעים, הממוקמת שמונה קילומטרים ממזרח לחברון. לבני זוכה לאבטחה של חיילי צה”ל כשהוא עובד בכרם. לאחרונה הוצב סמוך לכרם השלט האדום “אסורה הכניסה של ישראלים לשטח A”.

ליד תחנת הדלק בקרית ארבע מבחינה בק בארבע מכוניות של חברת החשמל, שאנשיה מקבלים תדרוך מאנשי המת”ק ‏(מינהלת תיאום וקישור‏) ונכנסים בשיירה לחברון דרך המחסום שליד גבעת האבות. היא מסבירה שהם מתכננים עבודה גדולה וזוכים להגנה של הצבא בשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. אנחנו נוסעים אחריהם עד המחסום שנפתח לכבודם. “לא ביררנו איזה סוג של עבודה”, כתבה בדו”ח.

לפי הסכמי וואי מ–1997, העיר חברון, שבה מתגוררים 170,000 פלסטינים, חולקה לשניים: אזור H1, שנמצא תחת שליטת הרשות הפלסטינית, ואזור H2, שבשליטת ישראל ומתגוררים בו כ–60,000 פלסטינים. בין שני האזורים, מציינת בק, הוצבו 12 מחסומים מאוישים ו–160 חסימות של אבנים, שמונעים מעבר של פלסטינים ומנתבים את בעלי האישורים. כל זאת בשל 800 היהודים שמתגוררים בשכונות היהודיות בחברון - אברהם אבינו, תל רומיידה, גבעת האבות ורחבת השוק הסיטונאי.

הלכנו ברגל בשכונת קפישה, שם אסורה התנועה לכלי רכב פלסטיניים. נכנסנו למכולת, ובק שאלה את בעליה לשלומם. גם בעלי המסגרייה ממול הם חברים שלה. “כאן, רחוק מעיני המתנחלים, אני יכולה לפגוש בשקט פלסטינים או להביא אורחים מחו”ל ולהסביר להם את המצב בעיר”, היא אומרת. אלא שהיום נמצא במסגרייה של ידידה הפלסטיני אדם בשם אבנר צוברי מחוות מעון. הוא הודף את היד המושטת של בק באופן גס ובוטה. “לא לוחץ יד לנשים”, הוא אומר ואחר כך קובע בפסקנות שאין התנחלויות - יש יישובים בארץ ישראל. בק, למרבה ההפתעה, מסכימה. היא “לא רוצה להזיק לבעל המסגרייה”.

קשה היה שלא להבחין בטון המוזר של השקט בחברון. “יש קושי גדול לעקוב אחר הכיבוש בימים שקטים. זה הקטע הסיזיפי. כשיש אקשן וצרות עלייך לפתור בעיות, מה גם שהתקשורת באה לעזרתך, אבל בימי שגרה קשה לספר את הרוע הקטן שמסתתר בסיפורים של החיים, כשזה לא מעניין אף אחד שגר במרחק חצי שעה נסיעה”.

המבנה המכונה “הבית החום”, שפונה ב–2008 בהוראת שר הביטחון, אהוד ברק, עדיין עומד ריק. לא הרחק משם פלסטיני מתקרב כדי לספר לבק על קשיים באיחוד משפחות. אשתו ואמו מתגוררות בירדן והילדים שלהם בחברון. בק מבקשת שיצלצל בערב - “אולי נוכל לעזור”. כרגע אנחנו ממהרות למה שהיא מכנה גדר האפרטהייד החדשה ליד מערת המכפלה.

האם לא פסחנו על משהו בדרך? בטח. המאחז הלא חוקי של נועם פדרמן, הריסות מצפה אביחי, גבעת האבות. בציר המתפללים ניכרים שרידי גרפיטי המצהיר, “כל ערבי שנהרג בשבילי זה חג”, ועוד. בגדר האפרטהייד מהצד המזרחי של מערת המכפלה נכפתה על אוזנינו מוזיקה איומה בקולי קולות שבאה ממרכז גוטניק, מרכז מבקרים ליד מערת המכפלה. המשכנו.

בק וזגופסקי צועדות ברחובות חברון. "יש קושי גדול לעקוב אחרי הכיבוש בימים שקטים"
בק וזגופסקי צועדות ברחובות חברון. "יש קושי גדול לעקוב אחרי הכיבוש בימים שקטים". צילום: ניר כפרי

ביקרנו בבית המריבה, בשכונת ג’בל ג’והאר, והיא לא ויתרה ורצתה שנראה איך בכפר אבו עסג’א, ששוכן בכניסה לכפר דהרייה בהר חברון, הציתו מתנחלים מונית באוקטובר 2012 וריססו על בית סמוך “תג מחיר סוסיא” ו”ד”ש מאטינגר”. החייל במחסום זוכה ממנה ל”שלום חבר” מלווה בחיוך גדול.

“בכוונה אני משתמשת ב’שלום חבר’, כדי שהאסוציאציה תעלה לתודעה של כולם ואולי הם סוף סוף יבינו מה קרה פה לאחר רצח רבין”, היא מסבירה. כשעוברת ניידת עם שוטרים ישראלים היא מנופפת להם לשלום ומחייכת. ליד מערת המכפלה ילדים פלסטינים מנסים לפתות אותנו לקנות צמיד בגוני הדגל הפלסטיני. הם מתעקשים והיא מבקשת שיפסיקו. כשזה לא מועיל היא נוזפת בעקשן שבהם: “די חבר, קישטה, אנחנו לא תיירים”.

היא מבחינה שלחייל משמר הגבול במחסום יש חור באוזן. “כאבה לך הדקירה?” שואלת. לחייל במחסום אחר היא פונה ב”היי חמוד, איך קוראים לך?” - “סער”, “ואיפה התג יחידה שלך?” - “במעיל”, “איפה תהיה בליל הסדר, חמוד?” - “מקווה שבבית”, “הלוואי”.

“חשוב לי שיזכרו אותי, לכן אני יוצרת מגע אישי”, אומרת בק. “כולנו בני אדם. זה לא אשמת החיילים שהם נמצאים פה. בגיל 18 קשה לסרב. לפעמים אני אומרת לעצמי שלא הצלחתי להשפיע ולשנות את הכיבוש ובגללי החיילים עדיין כאן. אני בשטח ואני לא נגד החיילים. עלינו לדאוג שצה”ל לא יהיה צבא הכיבוש, אלא צבא הגנה לישראל. האחריות היא של כולנו”.

באזרח בעל מבטא רוסי כבד שעומד במחסום ביציאה מחברון בכניסה לקרית ארבע היא נוזפת כשהוא מבקש תעודה מזהה מצלם “הארץ”, ומיד נהיית נוסטלגית. “זוכר איך רבנו בפעם הראשונה שנפגשנו במחסום?” היא שואלת. חולפות כמה דקות וביציאה לכיוון באר שבע, על כביש 60, קצת לפני מחסום מיתר, נראה רועה מוליך עדר עצום. היא מנופפת לו לשלום והוא מנופף בחזרה. הוא זיהה אותה ואת הרכב של מחסום ווטש.

רמת התסכול שלה גבוהה. “אני מודאגת נוכח הכישלון ההולך וגובר. ועכשיו, כשהיעד הוא הרחבת ההתנחלויות ומשרד הביטחון ומשרד השיכון יהיו בידיהם של בוגי יעלון ואורי אריאל, ואולי יישמו את דו”ח אדמונד לוי, כלומר יובילו לסיפוח הגדה - זה נראה מדאיג אף יותר. אבל אני ממשיכה כל עוד אני יכולה לשמש עלה תאנה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ההיסטוריה תשפוט”.

האם את חושבת שנכשלת?

“אני לא יכולה להודות בכישלון. מרטין בובר כתב על התנועה הקיבוצית שהיא אי־כישלון למופת. הדעות שלי חייבות להישמע גם אם אין בכוחי לשנות דבר ובתוככי לבי אני מרגישה כמו ההולנדי שתקע אצבע קטנה בחור שבסכר. צריך להתריע על עוולות הכיבוש, למרות שהמונח נשמע כקלישאה. מה רצית, שארים ידיים ואכנע כשמדינת אפרטהייד הולכת ונבנית בשטחים? אשנס מותניים ואעשה את המעט שאני עושה בידיעה שזה כישלון, אבל לפחות ניסיתי.

“הניסיון החוזר ונשנה הוא הניצחון הקטן שלי. להבדיל אלפי הבדלות, גם אנשי גטו ורשה ידעו שאין להם סיכוי. אין רוזה פרקס רבות שזכו לחזות במו עיניהן בשינוי שהן חוללו. מדינה יהודית כמו שאני רוצה כבר לא תהיה. אולי תהיה מדינה דו־לאומית ובפועל תקום פה מדינת כל אזרחיה”.

 

שגרת הכיבוש

ביום שלישי, 12 במארס, יומיים לאחר שהתלווינו לבק, נורה ונהרג מוחמד טיטי, פלסטיני בן 25, מאש חיה של חיילי צה”ל. בעימותים בכביש 60, בצומת דורא־אל־פאוואר, נפצעו שני פלסטינים אחרים, אחד מהם באורח קשה. כוח מילואים נכנס למחנה הפליטים אל־פאוואר לחפש חשודים. הג’יפ שבו נסע הכוח נתקע והותקף באבנים והחיילים פתחו באש.

בק קראה על כך בפייסבוק ולמחרת יצאה למשמרת לא מתוכננת בשטח, לראות מה קורה. “זה היה יום ההלוויה של טיטי ובצמתים היו חיילי מג”ב וחיילי צה”ל. לא נכנסנו למחנה אל־פאוואר. ראית את השלטים המזהירים ישראלים מכניסה לשטח A. אני עוברת על החוק, אבל לא באופן מוצהר”.

ברבע לשבע בבוקר היא היתה במחסום מיתר וראתה את הפועלים שהמתינו להסעות. היא נסעה לחירבת א־תוואני וראתה שהליווי הצה”לי של הילדים שהולכים ברגל מאום טובא הגיע בזמן.

היא ופעילה נוספת הבחינו שבצומת זיף ניכרה כוננות מוגברת של הצבא. בצומת הכבשים עצרו אופנוע פלסטיני ושיחררו אותו “כשראו אותנו”. הן ביקרו את המורות בבית ספר קורדובה. בעיקול 160, לפני המחסום, פלסטיני דיווח לה שחמישה ילדים בני תשע ועשר מבית הספר לבנים אסיסיא שבשכונת ג’אבל ג’והאר זרקו אבנים על המחסום. בתגובה נכנסו החיילים לבית הספר ולדברי המורים ריססו בגז. אמבולנס פינה נפגעים.

במחסום היו ניידות משטרה ורכב צבאי. הקצינים לא חבשו קסדות ונראו נינוחים. על הכביש הבחינה באבנים קטנות. החיילים אמרו שמספר זורקי האבנים נע בין 50 ל–100 ילדים. “שגרת הכיבוש”, סיכמה.

------------------------------------------------------

עימות אלים

ענת כהן היא מתנחלת מחברון ואחת משמונת ילדיו של משה זר, סוחר קרקעות וממורשעי המחתרת היהודית. היא זכורה כמי שירקה על ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, כשבא לניחום אבלים לאחר שאחיה, גלעד, נרצח ב–2001.

כהן תקפה מילולית את בק כמה וכמה פעמים, אך באוגוסט 2009 היא לקחה את זה, לפי בק, צעד אחד קדימה. האירוע התרחש ליד מחסום בית הדסה. בק היתה במשמרת עם ד”ר תמר גולן, עיתונאית ודיפלומטית שמתה לפני כשנתיים. לדברי בק, העימות החל כמקובל בקללות ‏(“בוגדות, שוכבות עם ערבים”‏). בדו”ח שלה ובעדותה במשטרה, תיארה את התפתחות האירוע כך: “בזווית העין הבחנתי שכהן מתכופפת לעבר גלגלי הטרנזיט בכוונה להוציא את האוויר מהגלגלים. נזעקתי לעברה והיא החטיפה לי מכה בכתף והעיפה את המצלמה שלי מהיד. אספתי את הסוללות ואת המצלמה מהכביש והיא נעלמה כי הרגישה שהגזימה”. בק הגישה תלונה במשטרה - לדבריה, אחת מני רבות - אך הפעם כהן הועמדה לדין. המשפט, שהחל בינואר 2012, טרם הסתיים.