מלכוד הקולנוע התיעודי | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מלכוד הקולנוע התיעודי

מלכוד הקולנוע התיעודי

source: 
nrg, אתר "מעריב" אונליין
author: 
רוביק רונזנטל

 

הסרטים שעוסקים באופן תיעודי בנושאים קשים זוכים לביקורת נוקבת, אבל הם רק משקפים את המציאות ומביאים אותה לתשומת לבנו

לימור לבנת יצאה נגד יוצרי הקולנוע התיעודי, המוציאים את דיבת הארץ רעה במימון שחלקו ממשלתי. היא זכתה על כך לקיתונות של ביקורת - ובצדק - אך לא קראה להפסקת המימון הממשלתי ליצירות כאלו, אלא הציעה פתרון שהקים עליה את קהילת היוצרים: נוסח זה או אחר של צנזורה עצמית. 

המדינה תומכת ביצירה אמנותית כמעט בכל תחום, והעיקרון הוא שהמדינה אינה מתערבת בתכנים. בעניין זה אין ל"קול ההמון" זכות עמידה. העיקרון שלפיו חופש הביטוי הוא תנאי הכרחי ליצירה האמנותית אינו מובן מאליו ואינו נחלת הכלל, אבל זה לא מחליש את תוקפו. לכן, בכל תחומי האמנות יש קונפליקט מובנה. האמנות היא עצמאית וחתרנית בהגדרה. היא חותרת לחשוף את המעטה השקרי של המציאות, שעוטים בני אדם פרטיים ושעוטים מוסדות המדינה ומוקדי הכוח. אמנות המשכפלת את עמדות השלטון היא פשיסטית. 
ובכל זאת לא נשמעה עד כה כמעט ביקורת על מימון המדינה ליצירות באמנות הפלסטית, בפרוזה ובשירה, במחול ובמוזיקה - גם אם מי שנחשף ליצירות האלה יוכל לגלות בהם שוב ושוב יסודות חתרניים. הקצף יצא שוב ושוב, והשנה באופן בולט, נגד הקולנוע התיעודי. ההסבר לכך נעוץ באופיו המיוחד של הקולנוע התיעודי וגם במעמדו הבינלאומי. 
מעט פרוזה ושירה מתרגמים, והשפעתם גם במקרה זה היא על קוראים ועל קהילות תרבות ולא על המערכת הפוליטית. אמנויות כמו אמנות פלסטית ומחול הן עניין ליודעי חן; לעומת אלה, הקולנוע התיעודי סובב בעולם, מתורגם בכתוביות ומשמש נושא לעיסוק תקשורתי. הוא נגיש יחסית ומגולל סיפורים מובנים, ושלא כמו קולנוע בדיוני המופעל באמצעות סמלים, הקולנוע התיעודי מפענח את עצמו. החשיפה הזאת מפחידה, משום שהיא מציגה את המתרחש בישראל לעיני העולם ללא פילטרים ובלי הנחות. 

הקולנוע התיעודי כערוץ בלעדי לדיון בנושא הכיבוש

הקולנוע התיעודי, אפוא, הוא מקרה המבחן המובהק ביותר של דילמת המימון הממשלתי. יוצר תיעודי בוחר את נושאיו במקום שהנסתר בו רב על הגלוי, ופועל לחשוף באמצעות הסרט סיפור שמישהו רוצה להסתיר - בדרך כלל מוקד כוח. המימון הממשלתי הכרחי כדי שיצירות אלה יצאו לדרך, שכן קולנוע תיעודי בדרך כלל מתקשה מאוד לממן את עצמו בדרך ההפצה המסחרית. 

בתוך כל אלה עולה תופעה נוספת; הקולנוע התיעודי הוא כמעט הערוץ הבלעדי שהציבור הישראלי דן בעזרתו בכיבוש, נושא שמטריד מאוד את הקהילה הבינלאומית. העיתונות עוסקת בו רק כשהוא מגיע לראש החדשות, בדרך כלל במצבי עימות גלויים. הטלוויזיה המסחרית מגיעה אליו באמצעות תחקירים, שגם הם זוכים למתקפות רבות. 
יתרונו של הקולנוע התיעודי ברור: הוא נכנס למקומות הנסתרים מעין הציבור, שלאיש אין עניין להעמיק בהם, ועוסק בהם בהרחבה וללא אילוצי זמן ודדליין. התוצאה מלמדת שהכיבוש הוא רעל מפעפע בתוכנו וביחסינו עם העולם, ובוודאי עם הפלסטינים. הקולנוע התיעודי רק מרים את הווילון ואולי מפעיל זכוכית מגדלת, אבל כדרכו הוא לא מי שיצר את המציאות הזו והוא אינו בודה אותה מלבו.