שוטר וחיילים מורידים פועלים פלסטינים מאוטובוסים, מסוף אורנית, 28/2/13 (צילום: עפרה ישועה-ליית)

אין זה סוד שכוחות הבטחון של מדינת ישראל מקדימים לא פעם את המחוקקים בפרקטיקה גזענית חפה מכל הסוואה. מקרה מבחן לדוגמה הוא ההתעמרות חסרת הפשר בפועלים פלסטינים החוזרים מעמל יומם באוטובוסים מישראל למקומות מגוריהם באזורי הכיבוש, וההכרזה על קווי אוטובוס מסויימים כאסורים לאוכלוסיה שאינה יהודית וישראלית. בעקבות תלונות רבות בנושא החלו פעילות של "מחסוםווטש", "לא מצייתות" "יש דין" ו"קו לעובד" לתעד, ולנסות למנוע (בינתיים ללא הצלחה),  את המופע החדש יחסית של אפרטהייד בתחבורה הציבורית. להלן סקירה קצרה של ההתפתחות המהירה בנוהל הזה לצד דו"ח מהמשמרת שלי ביום חמישי האחרון, וכמה מחשבות לצידו.

קו 286 של חברת אפיקים מתל  אביב לאריאל הוא התחבורה הציבורית היחידה שיש לתושבי כפרים רבים באיזור ה"שומרון" המתפרנסים מעבודת כפיים  בישראל. הדיווח הראשון על מגמה לסלק את הפועלים מהקו הזה היה של חגי  מטר ב"זמן תל אביב" בחודש אוגוסט האחרון. על פי הדיווח הזה נהג האוטובוס הוא שדרש מפלסטינים לפנות את האוטובוס "שלו". דווקא המשטרה  שהוזעקה למקום הבהירה שמאחר שמדובר בבעלי אישורים כחוק, אין שום מניעה לנסיעתם בקו. בנובמבר הופיעו ב"הארץ" דיווחים על כך שמשרד התחבורה "בוחן הנהגת קווים נפרדים לאוטובוסים". במקביל הופץ סרטון של ערן וורד בהפקת "קו לעובד" שתיעד נהגת בקו 286 המסרבת להסיע פלסטינים ומכריזה על כך בגלוי. הסרטון זכה לעשרות אלפי צפיות וכאמור פעילות זכויות אדם החלו לעקוב אחר המתרחש.

לזמן קצר נראה היה  שהפרסום על אפרטהייד בתחבורה הציבורית הוריד את הנושא מעל סדר היום. נהגי חברת אפיקים למדו – ושמעו גם מאיתנו במשמרות שקיימנו בתחנה  המרכזית בתל אביב– שאין להם  רשות לבצע סלקציה בין הנוסעים שלהם. אולם מהר מאוד התחילו להגיע תלונות ודיווחים על כך שהמשימה הבזויה דווקא  מתבצעת, וביעילות. היא רק הוטלה על שילוב כוחות בין הצבא למשטרה.

המשמרת שלי ביום ה' 28.2.13 החלה בשעה ארבע אחר הצהרים ב"מסוף אורנית" – תחנת איסוף והורדה של קווי האוטובוסים הנוסעים להתנחלויות, בשדה פתוח סמוך ל"מחלף שער שומרון" על כביש 5. בשעה הראשונה לא נרשמו שם אירועים מיוחדים – מתנחלים, דתיים  וחילונים, חיילים ופועלים פלסטינים ירדו ועלו על האוטובוסים ללא כל הפרעה. זה היה סוף יום שמש חורפי  ונראה די מיותר לעמוד שם ברוח הקרירה.

בחמש בדיוק, לקראת  שקיעת השמש, זה מתחיל: שתי ניידות ושני רכבים צבאיים גדולים. השוטר רס"מ שי זכריה מודיע שכל הפלסטינים צריכים לרדת מקו 286 שעצר במסוף בדרכו לאריאל. החיילים בדלת האחורית מגבים אותו, סורקים את האוטובוס, דבר ראשון אוספים מכל פלסטיני את תעודות הזהות ביציאה מהאוטובוס – כך הם לא יוכלו להסתלק לשום מקום, עד שלא יקבלו רשות. באוטובוס הראשון נלכדו כך כמעט שלושים פועלים, בגילאים 30 – 50. הם מוצעדים בצייתנות. אל גדר המסוף, נדרשים לעמוד לאורכה בשורה, להתיישב על הקרקע הקרה ולחכות. כל זה תוך צעקות "אודרוב" ו"לשבת על התחת!" באדנות משפילה.

החיילים בודקים את התעודות  הירוקות, דורשים "תסריך" (אישור  עבודה). בדקות הראשונות בודדים ברי  מזל מצליחים לקבל את התעודות ולעלות על אוטובוס אחר – מתקוממים רק על אובדן דמי הנסיעה הכפולים. אבל  כוחותינו המגלים את המזימה מפסיקים  מיד את הערוץ הזה: אחד אחד החיילים החמושים מקפידים שהפועלים יעזבו את המסוף בכיוון צפון, ויתחילו לצעוד ללכת ברגל למחסום עזון-עתמה, מרחק 2.5 קילומטרים מ"מחלף שער שומרון".

כבר קר, השמש שקעה. רובם קמו בשלוש בבוקר להסעה לעבודה. בתיהם נמצאים קילומטרים ספורים מאריאל הסמוכה. כל שהם מבקשים הוא לנסוע  עוד שתים שלוש תחנות באוטובוס. הם שילמו על הנסיעה. ואגב, ההוצאה על "תסריך" היא 8000 שקל. צריך לעבוד קשה בשביל  לכסות את הסכום הזה לפני שמרוויחים  את השקל הראשון.

החיילים צדים ארבעה  פועלים שהעזו לעבוד ללא "תסריך". "שיבלו קצת במצודת יואב", אומר קטן הקומה שביניהם בארסיות.

כשמגיע המשלוח הטרי הבא של עוד כ-25 פועלים הקטנצ'יק הגיבור החמוש כבר דוחף אותם בידיים. הנוהל  חוזר: אודרוב, תחת, הוויה, תסריך. יאללה  ברגל לעזון עתמה. בתוך חצי שעה  כשמונים גברים הושפלו כך על ידי  קומץ חיילים חמושים ושוטר אחד. כולם הגיבו באיפוק ובעצב, לכל היותר  שאלו את השאלות המתבקשות וקיבלו פה ושם  תשובות מאירות עיניים, למשל:

"אסור לכם להיות על כביש 5" – סוף סוף אישור רשמי לכך שיש כבישי אפרטהייד בישראל, למרות כל ההכחשות.

"אסור לכם בכלל להשתמש בתחבורה ציבורית".

על השאלה: אז למה הנהג העלה אותי על האוטובוס ולקח את הכסף שלי  אם אסור לי לנסוע כאן?

תשובת נציג החוק: "הנהגים הם אזרחים ואסור להם לאסור על נוסעים לעלות על האוטובוס. בשביל זה אנחנו כאן".

רס"מ זכריה  תידרך  את אחד הפלסטינים המבוגרים שבא  עם מידע חיוני: עדיף לנסוע בטרנזיטים  המיוחדים ולא באוטובוסים הישראליים. כל הפלסטינים מכירים את התרגיל, חושדים שיש ברית כלכלית בלתי כתובה בין  נציגי כוחות הבטחון לבין הבדווים  המפעילים את הטרנזיטים, הגובים פי 5 לנסיעה הקצרה יחסית לאוטובוסים. עבור הנסיעה של כמה דקות הם ישלמו כל אחד בשעה או שעתיים של שכר עבודה.

אציין כי הרס"מ (רב סמל  מתקדם) ענה לשאלותי כחוק כשביקשתי לדעת את שמו ודרגתו, אך מייד הצהיר  שהתערבותי "גורמת להתלהטות" ואיים  ש"עוד מעט" גם אני אמצא את עצמי מבלה כמה שעות בתחנת המשטרה הקרובה. כמו הפועלים הפלסטינים, גם אני  צייתתי בשתיקה והסתלקתי מהמקום בעיניים  דומעות מהשפלה ומעלבון. אבל עם רכב  פרטי שכל כבישי הארץ הזאת פתוחים לפניו.

ועם כמה שאלות שיש בהן עניין לציבור.

• כמה מאות פלסטינים עברו הערב את הזובור הקבוע הזה בסופו של שבוע עבודה שבמהלכו ניקו, בנו, טייחו וסללו את מולדתנו?
• מה הרעיון שמאחורי ההתעללות הזאת? איך ייתכן שאין הפועל מהווה שום "סכנה בטחונית" בתל אביב וראשון לציון מהבוקר עד הערב אבל נוכחותו על אוטובוס בדרך הביתה היא עניין ל"צבא ההגנה לישראל" להתעסק בו ולחייליו החמושים להתערב בו?
• האם מי שמאיים כל הזמן שאו-טו-טו תפרוץ אינתיפאדה שלישית לא צריך להיות מעוניין שפועלים צייתנים וחרוצים יגיעו הביתה בשלום? (אגב את ההערה הזאת שמעתי מהפועלים שהם אולי עניים אך כלל לא טפשים).
• ועוד משהו: כשאשה נדרשת לשבת "בספסלים האחוריים" של אוטובוס מלא חרדים החברה הישראלית נרעשת ומתקוממת, ליבנו נחמץ ואנו מחפשים להפרע ממחוללי האפליה החשוכה הזאת. אבל לפועל פלסטיני אסור לנסוע באוטובוסים "שלנו" אפילו מאחור, בעמידה, וזה ממש בסדר מבחינת החוק, או שמשהו מאוד מאוד לא בסדר עם החוק.
• איזה בון טון היה להתנפל השבוע על שופט האנונימי שהצליף בילדיו המסכנים, ועל מערכת המשפט שלא מיצתה איתו את הדין. כי הנאורות, הקידמה, זכויות האדם והילד והשיוויון לפני החוק הם, כידוע, נר לרגלינו.

באירופה בדיוק חגגו את שבוע האפרטהייד, בישראל-פלסטין אמור שבוע האפרטהייד להתחיל אוטוטו ב-8 במרס. מסוף אורנית הוא נקודת תצפית טובה על הצד הקטנוני, המצטלם היטב של האפרטהייד הישראלי. פחות מרבע שעה נסיעה מרמת השרון.

• עפרה ישועה-ליית היא חברת הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית ומחברת הספר "ארץ, ברית, מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית" (הוצאה שניה "מעריב "2011)