אחת ממשימותי כדודה מאומצת של א’ וד’ מירושלים היא להתכונן אתן לבחינות בתנ”ך. וכך בשבוע שעבר ריעננתי את זיכרוני בכתוב במגילת אסתר. “למה הכתוב חוזר שלוש פעמים על המשפט ש’בביזה לא שלחו את ידם’?” - זו היתה אחת משאלות ההכנה שהכתיבה המורה לתלמידיה. אחשוורוש הורה לאפשר ליהודים להרוג את כל מי שתוקף אותם ‏(כך מרגיעים אותנו הפרשנים‏) “ואת שללם לבוז”. ואילו היהודים, משתבחת המגילה, “הסתפקו” בהריגה. זו התשובה לשאלה: כדי להוכיח שהמטרה לא היתה גזל.

מתוך הקריאה המחודשת בפסוקים אלו - תהיה אי־אמינותם ההיסטורית אשר תהיה - הידהדה בי אמירה ששמעתי בעזה, מיד לאחר מתקפת חורף 2008–2009. “במרכז הפלסטיני לזכויות האדם” גבו עדויות מניצולים, ואחד מעורכי הדין אמר לי שניסיון העבר מלמד, שרשויות הצבא ממהרות לחקור תלונות על חיילים שגנבו ואף לפסוק פיצויים, אבל יסחבו ויתמהמהו ויסרבו להודות באחריות להריגתם של אזרחים ומשפחות שלמות.

האתוס של “בביזה לא שלחו ידם” יאה לשיח בחברותא, ואילו המציאות לא תכירנו. מה שאסור לחייל לעשות בקטן, הרי עושה המדינה בגדול. שוד רכושם של הפלסטינים תוך ניצול העליונות הצבאית הוא לחם חוקנו. הרגלים, שיטות ותחבולות שפותחו ב–1948, כדי להשתלט על נכסים ניידים ולא ניידים, משתכללים ומתבססים עד עצם היום הזה. אין הבדל בין יהודים קוראי מגילות ומשנני פסוקים למי שאינם.

בינואר 2012 דיווח מינהל מקרקעי ישראל ‏(ממ”י‏) לנציגי קיבוץ מירב, השוכן בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, שכ–1,200 דונמים של אדמה שהם מעבדים הוקצו להם בטעותלפני כ–30 שנה. בטעות, כי הם מצויים בבקעת הירדן, ובה - כשטח שנכבש ב–1967 - אין למינהל מקרקעי ישראל סמכות לבזוז אדמה פלסטינית ולמסור אותה ליהודים. סמכות ביזה זו שמורה שם לצבא ולמינהל האזרחי.

תושבי טובאס וברדלה סיפרו במשך שנים, ש–1,200 דונמים אלה, שבמישור קאעון, נגזלו מהם. אקדים ואומר, שמבחינת האדמה ואובדן מקורות המים והמחיה ושוד חופש התנועה אין הבדל בין אדמה פרטית לבין אדמת ציבור שנגזלה מהפלסטינים ונמסרה לשימושם הבלעדי של יהודים. כ–77% משטחה העצום של בקעת הירדן הם כזכור, או שלא כזכור, מחוץ להישג ידם ורגלם של הפלסטינים. ולבטח אין הבדל מבחינת האדמה, הגזל ואובדן מקורות המחיה בין כ–20 אלף הדונמים של אדמה פלסטינית פרטית שנשדדו וניתנו להתנחלויות בבקעה לבין אלו שנכללו במשבצת החקלאית של קיבוץ מירב ‏(החבר בתנועת הקיבוץ הדתי‏).

מבחינת ביורוקרטיית הגזל - יש הבדל גדול ביניהם, ועלה עליו דרור אטקס, שחוקר את כל צורות הביזה הישראלית לא מאהבת הארכיונים אלא מהשאיפה הבלתי נלאית להשיב את הגזל לבעליו. ידיעה שכתב עקיבא אלדר ב”הארץ” בנובמבר 2011 על המסתורין שאופפין את הקצאת הדונמים לקיבוץ מירב זירזה את תהליך הבדיקה, וכאמור ממ”י דיווחו לקיבוץ על הטעות לפני יותר משנה. אבל רק לפני כשבועיים הודתה ממ”י רשמית בטעות בפני עורך הדין תאופיק ג’בארין, שמייצג את הבעלים החוקיים. כבר דיווחנו על ההתפתחויות, אבל אנחנו מקפידות במצוות שינון העובדות, ומן הראוי לחזור ולספר, שהקיבוץ ממשיך לעבד כרגיל את האדמה ‏(קצת פחות משליש מהשטח החקלאי שבידיו‏), וכפי שאמר לי בשבוע שעבר רן בן נון ממירב: “המינהל הקצה לנו את הקרקע הזאת ואם המינהל רוצה לקחת קרקע הוא יודע לעשות זאת. לכל אורך השנים אנו משתמשים באדמה זו שהקצו לנו, כולל עכשיו. אנחנו מעבדים כרגיל, למה לא?”.

בניגוד לאתוס ההימנעות מביזה, האתוס הפורימי האחר של צהלה ושמחה נשמר ביתר קפידה. לכן חנן פורת המנוח אמר “פורים שמח” זמן קצר אחרי הטבח שביצע תושב קרית ארבע במתפללים מוסלמים במסגד אבראהימי/מערת המכפלה בחברון, ב–25 בפברואר, השבוע לפני 19 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין זעם על הטבח שביצע הרופא היהודי בפלסטינים והעניש את תושבי חברון הפלסטינים. סדרה מתמשכת של תקופות עוצר, סגירת כבישים, סימטאות וחנויות והקמת מחסומים וחסימות נתנה דחיפה גדולה לתנופת הבנייה היהודית בעיר העתיקה. הצד השני של העליצות: אלפים מתושביה הפלסטינים נאלצו לנטוש אותה תחת עול ההתנכלויות וההצקות ובזיזת מקורות הפרנסה שלהם. זו האריתמטיקה הצוהלת: למען כ–500 יהודים מצווה לשבש את חייהם של כ–200 אלף פלסטינים.

ב–1994, אחרי הטבח, סגר צה”ל את רחוב השוהדא המרכזי לתנועת כלי רכב פלסטיניים כדי להגן על חיי המתנחלים. משנת 2000 נאסר על הפלסטינים - גם מי שגרים ברחוב - לצעוד בו ברגל. אני חוזרת: גם על הפלסטינים המתגוררים ברחוב נאסר ללכת בו. שלשום הפגינו כ–1,500 פלסטינים ‏(ומעט ישראלים וזרים‏) בדרישה לשוב ולפתוח אותו. החיילים מילאו פקודה ומנעו מהמפגינים להיכנס לתחומי עירם השדודה, למען ימשיכו לשמוח בה היהודים.