צה"ל והמינהל האזרחי מגבירים ומאיצים את הפעולות לעקירה בכפייה של קהילות פלסטיניות שלמות ממקומות יישובן, והדבר נעשה בשלושה מוקדים עיקריים בגדה המערבית: בדרום הר חברון, בעיקר מהכפרים באזור שהוגדר שטח אש 918; באזור חאן אל אחמר (בין התנחלות מעלה אדומים לחאן "השומרוני הטוב" בדרך ליריחו) שם חיות קהילות בדואיות; ובצפון בקעת הירדן. לדעת הרשויות, שנמסרה לבג"ץ, על תושבי הכפרים בדרום הר חברון לעבור להתגורר בעיירות יטא ודהארייא - כלומר לעבור משטח סי לשטח איי, וזאת משום שהאזור חיוני לאימוני צה"ל ומשום שכפר אחר נמצא באתר ארכיאולוגי. את הקהילות הבדואיות בכוונת הרשויות לפרק ולרכז – בניגוד לרצונן – בשתי שכונות קבע ליד יריחו. הדבר נאמר במפורש הן בבג"ץ והן ישירות לנציגי הקהילות הבדואיות.

ואילו בצפון הבקעה, במסע של הריסות, שנמשך בין 17 ל-24 בינואר, נציגי צה"ל והמינהל האזרחי לא אמרו מפורשות לתושבים הפלסטינים מה כוונותיהם העתידיות לגביהם. אבל, לעדות התושבים, הם לא הותירו צל של ספק עד כמה חשוב לרשויות הישראליות שהם לא יישארו לחיות בעמק אל מאלח היפהפה, שעד לפני כעשרים שנה עוד זרם בו נחל וגם נבעו בו מעיינות חמים. כה חשוב הדבר לצה"ל, שב-19 בינואר הצטוו עשרות חיילים לחלל את יום השבת, כדי להחרים 32 אוהלי חירום שהעבירו הצלב האדום וארגוני סיוע אחרים לתושבים בסופו של יום ההריסה הגדול, ב-17 בינואר. כה חשוב היה הדבר לצה"ל, שהחיילים אף בדקו כל מכונית לוודא שהיא אינה נושאת ציוד חירום הומניטרי למי שאוהליהם נהרסו והמים האגורים במכליות שלהם נשפכו והתושבים נפוצו בעמק ובהרים בלא קורת גג, בעיצומו של החורף.

חיילים עצרו שיירה עם סיוע חירום במחסום ייטב מצפון ליריחו. במחסום אחר החרימו חיילים שני אוהלים פרטיים ממכוניתו של אדם. במכוניתו של אחר מצאו החיילים מזרן ישן והם דאגו לברר אם יעודו הוא לקהילה העקורה. במחסום תייאסיר, פקיד במחוז טובאס שהחזיק במכוניתו תרופות נגד הצטננות, תוחקר בחשד שהן אינן לשימושו הפרטי.

בחמאמאת (מרחצאות) אל מאלח חיות שלוש קהילות זה עשרות שנים בשטח שבבעלות הפטריארכיה הלטינית. המבנים העתיקים - בית הארחה מתקופת הטורקים (שהרשויות הישראליות לא מתירות לשקם על אף שחיות בו שתי משפחות), שרידי טחנת מים ושני מבני אבן פשוטים שבהם טבלו הרוחצים במי המרפא החמים - מזכירים מה היה המקום בעבר. פעם היו בו עוד מבני מגורים פשוטים, מאבן ומטיט, שבהם חיו אנשים. צה"ל הרס אותם ב-1967. עארף דראגמה, ראש המועצה הכפרית של אל מאלח, מזכיר עובדה שלא כלולה במילון הפוליטי הישראלי: ב-1967 הרס צה"ל את מבניהם של כשלושים כפרים וקהילות בבקעה, בהם 17 בצפונה. היו אנשים שעזבו לירדן, או שהתמקמו בכפרים שהיד ההורסת לא הגיעה אליהם. אלה שדבקו במקום ומתפרנסים מרעייה ומגידולי בעל - כמו חיטה, שעורה ואפונה - מקיימים מאז 1967 מלחמת הישרדות בין איסורי בנייה, איסורי תנועה, צווי הריסה, ייבוש מקורות מים בשל קידוחי מקורות, שטחי אימונים של צה"ל , שטחים חקלאיים עצומים של ההתנחלויות ושמורות טבע.

המסקנה של דראגמה ושל פקידי הרשות העובדים במחוז טובאס היתה שצה"ל משתמש באימונים כדי לגרשם סופית מהאזור. מסקנה זו התחזקה כשב-17 בינואר, בשש וחצי בבוקר, הופיעו דחפורים וג'יפים, ובהם חיילים ונציגי המינהל האזרחי. הם נכנסו לאוהלים, והאיצו באנשים לצאת מהם. ארבעה פועלים, לבושי אזרחית, פינו מהאוהלים את תכולתם הדלה. ואז עלו הדחפורים על האוהלים והמבנים המאולתרים והרסו אותם. ואחר כך כיסו אותם בעפר. ארבע שעות נמשך המבצע, 46 מבנים נהרסו: עשרים לבני אדם, שבהם גרו כ-60 בני אדם בהם 36 ילדים, כ-20 מבנים לבעלי חיים, חמישה טאבונים (לבישול ולאפייה), בית שימוש, לוח של מערכת סולארית ושתי מכליות מים גדולות, שמימיהן היקרים (תרומת ארגוני סיוע פלסטיניים ובינלאומיים) אבדו. "כל האוהלים יחד שנהרסו שווים הרבה פחות מהעלות של ההריסה והשימוש בכל כלי הרכב, החיילים והדחפורים", מסכם דראגמה.

באמצעות מחסומים ניידים סגר צה"ל את השטח לתנועת פלסטינים עד אותו ערב. בערב הצליחו פקידי הרשות להביא את אוהלי החירום. למחרת באו חיילים וצילמו את האוהלים. ב-19 בינואר, למרות השבת, הם שבו כדי להחרימם. צווי הפסקת העבודה או ההריסה שהוצאו בעבר חלים גם עליהם, משום שהם באותו מקום. לכן עובדי הרשות הפלסטינית מצאו פתרון: הם הקימו לתושבים העקורים אוהלים - תרומת ארגונים הומניטריים בינלאומיים - כמה מאות מטרים מהאתר המקורי. עכשיו לפחות יארך קצת זמן עד שהמינהל האזרחי יוציא את צווי הפסקת העבודה החדשים. ואולם, ב-24 בינואר שבו הדחפורים והרסו ארבעה אוהלים – בהם אוהל מגורים אחד ושלושה לצאן – של משפחה שהתעקשה להישאר במקומה. דראגמה, שגדל באחד האוהלים האלו (ושאוהלו נהרס גם הוא) אומר: "אולי אתם רואים רק יריעת בד אבל גם אוהל הוא בית שנקשרים אליו".

 

 האנשים העקורים מחמאמאת אל מאלח, אמרו להם נציגי המינהל האזרחי והחיילים שאם ישובו לאתר המקורי, הם ייעצרו וראשי הצאן שלהם יוחרמו. כך, למשל, שמעה אום מוחמד, שביום שני שעבר באה עם אחת מבנותיה כדי להציל קצת מהיריעות הקרועות שהותירו הדחפורים, ולאלתר מחסה כלשהו על צלע הר אחר. צלע ההר שבו היא חיה עד ה-17 בינואר זרוע עכשיו במבנים הרוסים. יריעות ניילון עבה רמוסות, מוטות ברזל או אלומיניום, ג'ריקנים הפוכים.

ב-25 בינואר שבו החיילים וצילמו את המבנים שנשארו על עומדם ואת המבנים של קהילה חקלאית סמוכה – אל פאריסייה. "צילום הוא הקדמה להריסה ומה שעובר עלינו עכשיו מתכננות הרשויות לשאר קהילות האוהלים הפלסטיניות באזור", אומר דראגמה. "רק ההתנחלויות יישארו, כי כל מה שלנו אסור, מותר למתנחלים".

דובר צה"ל ודובר מתאם פעולות הממשלה בשטחים מסרו בתגובה ש"האזור המדובר מאופיין בבניות בלתי חוקיות ובניסיונות פלישה לשטחי אש שהוכרזו לפני עשרות שנים כשטחים צבאיים סגורים, וכל כניסה בלתי מורשית אליהם, לא כל שכן, שבנייה כזו בתחומם היא אסורה. השוהים באזורים אלו מסכנים את חייהם ועוברים על החוק. צה"ל מקיים באופן שוטף אימונים בבקעת הירדן ובצפון השומרון כחלק מהשטחים הללו. בעת הצורך, צה"ל בשיתוף עם המינהל האזרחי פועל לאכוף את החוק, לפנות פלישות ולהרוס מבנים בלתי חוקיים בשטחים אלה. יצוין כי הפולשים לשטחים אלה מסכנים את חייהם ומגבילים את מרחב האימונים בבקעה. צה"ל מעדיף למנוע הקמת המאהלים מלכתחילה מאשר לפנותם לאחר שאוכלסו. יש להדגיש כי בעת האימונים נסגרו הכבישים באזור על פי צורכי הבטיחות לכלל הנעים במרחב, ובכללם גם לאזרחים ישראלים".

מקור ביטחוני מסר ל"הארץ" שלא ניתנו הוראות לחיילים למנוע מעבר ציוד הומניטרי וכי רוב השוהים במאהלים שנהרסו חיים באורח קבע בכפרים (בשטח איי, ע"ה) והמאהלים הם מקום מגורים נוסף.