לישון בחקירה

מאחורי תמצית זו יש עשרים ושלוש ישיבות בית משפט צבאי בהרכב של שלושה שופטים, לאורך יותר משנתיים. לדברי עורך הדין לביב חביב, סניגורו של רג'וב, רובן היו נחסכות לו טרחה התביעה הצבאית לקרוא את הזכ"דים (זיכרון דברים) של חקירות השב"כ. או אז היא לא היתה מאשימה את מרשו, רג'וב, בכך שהוא ידע מראש שכמה ממכריו מתכוונים להרוג "מתנחל". חביב אומר שבזכ"דים מחקירתו של העד המפליל, ראאד חרוב מאידנא, מצויים כבר כל הסתירות וכל הכשלים ההגיוניים שהיו יכולים לצנן את התלהבותם של התובעים הצבאיים. מסתבר שהשופט סא"ל עצמון קיבל טענה זו של ההגנה.

אבל דבר חשוב אחד לא הופיע בזכ"דים: עצם ההירדמות. חרוב סיפר בעדותו בבית המשפט, כי הוא נרדם כמה פעמים במהלך החקירה האינטנסיבית, ושהיא כל כך התישה אותו שהוא היה מוכן להגיד לחוקריו כל מה שרצו.

בתחילת החקירה הוא פטר את רג'וב מכל מעורבות בהרג סליימיה ובפציעת מימוני. בהמשך, ככל שחוקרי השב"כ השתדלו יותר, כן הוא הוסיף פרטים וסתירות. המדובבים, אמר לשופטים, "הכניסו לי דברים לראש שסאלם הפליל אותי. אחרי ששמעתי מה שהמדובבים אמרו, רציתי להתנקם בו ואמרתי דברים..."

עו"ד חביב ביקש לזמן לעדות את החוקר. התביעה הביאה את שלושת השוטרים שגבו את אימרות (הודאות) חרוב. אבל אימרות אלו נגבות בדרך כלל, וגם במקרה זה, רק אחרי שהנחקר "מבלה" זמן אצל השב"כ והמדובבים (שתפקידם ליצור בעיני הנחקר את הרושם שהם עצירים כמוהו). עו"ד חביב מכנה זאת "הלבנה" של חקירת השב"כ, שבמהלכה השוטרים החוקרים פשוט מעתיקים את מה שנאמר בזכ"דים. חביב התעקש, עד שזומן חוקר השב"כ המכונה "אנדי" - שלפי עדותו בבית המשפט לא היה החוקר האחראי של ראאד חרוב, אך הוא שכתב את הזכ"דים בזמן אמת, אלה המשקפים את האווירה בחדר החקירה ועיקרי הדברים שנאמרו על ידי החוקר. והנה, כותב השופט עצמון, "אנדי" העיד, שבמהלך החקירה ראאד היה עייף עד כדי כך שנרדם בכיסאו, והיה צורך להעיר אותו מדי פעם.

וכותב סא"ל עצמון: "במאמר מוסגר יש להעיר.... על הבעייתיות שעלתה מחקירת ראאד בשב"כ: בזכ"דים שכתב החוקר המכונה ‘אנדי' לא נרשם, כי ראאד היה עייף מאוד ואף נרדם מספר פעמים במהלך חקירתו. רק זיכרונו הטוב והגינותו של החוקר חשפו זאת במהלך עדותו בבית המשפט ואימתו בכך את טענתו של ראאד... נסיבות גביית הזכ"דים של ראאד בשב"כ מציבות סימן שאלה נוסף מעל מידת מהימנותן של האימרות שהפלילו את הנאשם, ומעל מידת הדיוק שבו הן מתעדות את מהלך החקירה ומשקפות נסיבות או אירועים חריגים. אני רואה לנכון לקבוע באופן חד משמעי, למען הסר כל ספק, כי הירדמותו של נחקר במהלך החקירה, כמוה כמצב רפואי חריג, והיא מהווה נסיבה שחובה לציינה. יש להזכירה באימרה או בזכ"ד, בגוף האימרה או במזכר הנלווה לה. ראוי שהאחראים על החוקרים בגופים השונים ינחו אותם בהתאם לכלל זה".

מניעת שינה והתשת נחקרים הן חזון נפרץ בחקירות שמנהל השב"כ. עו"ד חביב אומר: "סיפור זה מדגים עד כמה נחקרים שנחקרו בשיטות דומות מסרו הודאות שקריות או הודאות שווא, והדבר הזה לא תועד והועלם. עולה השאלה כמה אנשים נאסרים על סמך הפללות שווא".

ולגוף ההאשמות: חרוב אמר שהוא וחבריו תיכננו להרוג מתנחל כנקמה על מותו של הילד בן ה-14 מחמוד סלאמה מבית עווא: חיילים הרגו אותו בזמן הפגנה ב-2 במארס 2008 (אחד מ-11 ילדים שצה"ל הרג באותה שנה). לכן חרוב וחבריו התארגנו להרוג את מימוני - ישראלי שמוכר רכב ישן לפלסטינים. מימוני נפצע, וקונה הרכב - מוחמד סליימיה - נהרג.

סליימיה נקבר כשאהיד וכחבר הפתח, ונפוצה הגרסה שמוכר הרכב הוא שירה בו. השופט עצמון הסיק, שאחת הסיבות שחרוב החליט להפליל את רג'וב במעורבות ברצח הפלסטיני, היא שמשפחתו הגדולה והמקושרת לרשות הפלסטינית תגן על בנה - ולכן גם על חרוב - מפני זעמה של משפחת סליימיה.