חבר'ה על-הכיפאק (סיפור קצר)

כשהיינו כל-כך צעירים, כל-כך צ'ונגים עם ריח של בקו"ם, שאפילו לא היה לנו מספיק פז"ם בשביל לטחון צעירות והשביזות היתה המלה החשובה בחיינו, המ"פ שלנו קבע נוהל ברזל, ביום שישי אין לאף אחד אל"ף לאכול לפני שאנחנו דופקים על רטוב כמה שירי מסייעת. הוא היה במסייעת ולכן הוא חשב שמה שיהפוך אותנו מטירונים בלאי, מאנשי נח"ל (שהם לא סתם פעורים כמו כל הטירונים), לחי"רניקים עם רעל בעיניים, זה לא רק התיזוזים ומסדרי הפאקים השבועיים, אלא שירי מסייעת אורגינליים.

ככה בכל יום שישי שרנו "עשר, תשע, שמונה, שבע / שבע כאן קודקוד / תעיר ת'מחלקה / תצאו מהזולה / זיהינו מטרה / קודקוד כאן שבע / המתן עוד עגולה / החבר'ה כאן בזולה / שותים שתייה קלה / ואוי המרגמות / ואוי המרגמות/ הם חבר'ה על-הכיפאק / חבל שהם זונות".

או את השיר השני, העתיק יותר: "הלוואי ותמותי כל החטיבה / אפוד / פק"ל / על הגב / כדור בקנה / ואחוכ מוכן לקרב".

מאז אותם ימי שישי בבא"ח, בטירונות, בחדר האוכל שהריח מחומר ניקוי שנקרא דנה, עברו יותר משנתיים, עד שמצאתי את עצמי טוחן כמו כלב בעמדת השמירה במחנה גדי בבקעה. אותו מ"פ התהפך ונסע לס. בגזרה ברכב של צד"ל וכמעט גרם לתקרית דו"צ והוא הודח במיידי. היינו בקו בנסיגה מלבנון, התחילה האינתיפדה השנייה ועמדנו בחסמים, הטלנו כתרים, פיזרנו באלפ"ה לא מעט הפגנות וגם הספקנו לצאת לפרק המשימה של הנח"ל ולחזור ממנו לחודשי שירות אחרון בבקעה.

אני שבטירונות הייתי שוקיסט גמור, כזה שהמ"כ מצא לו קליפה של ביצה על מדפסי האם-16 נהייתי מאגיסט ומטוליסט וגם הייתי השבצ"ק הבלתי מעורער של הפלוגה. עבודת השבצ"ק, שהפרקטיקה שלה דמתה לזו של היודנראטים בגטאות, היתה לשבץ מי עולה לעמדה ומי יוצא ומתי, וכללה הרבה שיחות שבהן ניסיתי להוכיח שאני לא טוחן אף אחד ולא מצ'פר את מי שאני אוהב ולא מזיין אף אחד כי בא לי. היא העבירה את הזמן וגם כאשר דבק בי הכינוי אשכנאצי, היה בו שמץ של חיבה, שהיה נחוץ לי באותה תקופה לאחר מות אבי.

בתמורה אני באמת ניסיתי שאף אחד לא ייטחן וכשהיה צריך הייתי טוחן את עצמי במקום, כמו באותו הבוקר שבו עליתי לש.ג. כי אחרת החבר'ה שירדו ממשמרת הלילה במחסום היו צריכים לעלות וגם ככה חסר סד"כ והם בשמונה שמונה, שמונה שעות במחסום שמונה שעות חופשיים, ובשעות החופשיות הסגל היה מנפיץ כל מיני מסדרים או תדריכים.

אחרי השיר שנכתב על לבנון, בה כבר לא היינו, שמאחל מוות לכל החטיבה, ואז מפרט, "הלוואי וימותו כל הקודקודים, שלא נזדקק לעזרת ברזלנים", גם אנחנו רצינו שהקודקודים (המפקדים) והברזלנים (הקצינים) ימותו. ולו רק כי הם התייחסו אלינו - שעזבנו את הגדוד בסוף מסלול וחזרנו לקרבי אחרי שנה של פעילות חינוכית, כחלק ממסלול הנח"ל - כמו לפלוגת מסלול, ושכחו שאנחנו כולנו מ.א., מחזור אחרון שלא אמור לטחון בש.ג. ולעמוד כמו טירונים עם כומתה ירוקה על הראש ולהצדיע.

לכן אל מול הכלבת שהם האכילו אותנו, עשינו מה שיכולנו, לא הגדלנו ראש אלא התח"פשנו איפה שרק יכולנו וקבענו שאף אחד לא יחשוב על לעלות לש.ג. עם כומתה, כי יש גבול לחרא שאנחנו מוכנים לאכול. אנחנו לא נשבור שמירה, אבל זה לא אומר שלא נראה להם שנשבר לנו, חשבנו ועלינו לעמדה בלי כומתה, זה היה הנוהל.

זה מה שהיה כשאני עליתי כחלק מתפקידי כשבצ"ק, כאשכנאצי לש.ג. עם י'. עשיתי את זה הגם שבאופן אישי לא היתה לי בעיה עם הכומתה. כאשר סיימתי את מסע הכומתה פגשתי את הורי באנדרטת הנח"ל ואבי היה גאה בי, גם הוא היה בגדוד חמישים, בנח"ל. אולי זו לא היתה הפעם האחרונה שהתגאה בי, אך לא זכרתי מקרה אחר, כה ברור, של גאווה בשנה שחלפה מסוף מסע הכומתה ועד למותו בתאונה.

שלא כמונו, י' היה חצי ג'ובניק במסלול, ב' קודקוד, נהג מ"פ, ולא טחן עם השאר, מה שגרם לרבים לטעון שהוא לא לוחם אלא חלק מהמפל"ג, ממש כמו מש"קיות הת"ש, שאותן כולם רצו לזיין והיו מי שטענו שהם מימשו את אותו רצון. עכשיו שהוא חפ"ש, חייל פשוט כמו כולם, הוא התחיל לתפוס תחת ולשחק אותה מורעל. אם הוא סתם היה מתנהג כמו מורעל עם מלא וואסח, אף אחד לא היה עושה מזה סרטים. אבל כשהוא התחיל לאכול סרטים של רמבו מול הפלסטינים במחסום, להתנהג כמו אבו-ענתר ששם נהגי מונית בין כוונות וצועק עליהם "איפה התסריח", היו מי שחטפו עצבים.

הצפה-פגיעה שקיבל התממש במהרה בגרפיטי שנכתב על כל הטרמפיאדות בבקעה, "י' כובש נאור". י' לא שם זין על הגרפיטי. על הזין שלו. מה שהרגיז אותו באותה משמרת זה שני החובשים, שפתאום גידלו מצפון והחליטו שהם לא מוכנים לטחון במחסום כמו כולם, מקסימום להיות רצי חמ"ל, להעיר למשמרות ולשבת על התחת. הוא ניסה לשכנע אותי שזו סתם הצגה. זה לא שכואב להם לעמוד אתנו במחסום, הם פשוט רוצים לנצנץ על כולם ואתה משחק לידיים שלהם שאתה נותן להם. אתה נותן להם לזיין את כולנו, אשכנאצי, אתה לא מבין.

כשזה לא עזר לו, הוא עבר לשיר שירי מסייעת, מבקש להוכיח לי ולעצמו שהוא לוחם-על, חיר"ניק אמיתי ושכולנו סתם אפסים. הוא לא עצר את השיר במות החטיבה ובפירוט על מות המפקדים, אלא המשיך לבית האחרון שלאחר מות החייל בלבנון, "היום אני מלאך / מלאך בין מלאכים / יושב מעשן לי באנגים וחשיש / מריחואנה / עלים של נענע / וסוטול סוטול סוטול כל היום".

דווקא מכיוון שהמ"פ בטירונות דאג שגם אם יעירו אותנו באמצע הלילה נוכל לשיר את שירי המסייעת, שהכרתי את כל המילים שלהם, הצלחתי להתנתק מי' ולחשוב על עצמי. בחרתי ללכת לגרעין, כמו אבי, אבל כשהגיע פרק המשימה התלבטתי. אבי היה בששת הימים וביום כיפור ובלבנון הראשונה וחשבתי שאם אהיה רק שנתיים בחי"ר ולא שלוש, אני אאכזב אותו. כשבסוף בחרתי לא לעזוב את הגרעין והייתי שנה לא בקרבי, הוא מת ואחרי מותו הצטערתי על הבחירה, חשבתי שאיכזבתי אותו והצטערתי. אותו צער גרם לי אחרי שהוא מת להיות נעול על אולר לדרמן, שיגרום לי להרגיש מתוקתק וקרבי וכך גרמתי לאמי, שכלל לא התאוששה, לקנות לי אותו. זה לא היה המחיר אלא זה שכמו ילד מפגר טחנתי לה במוח על אולר ובכך זרקתי זין על מה שהיא עברה.

הבושה על הרגע ההוא, שגברה עם החום של הבקעה הצהובה והמכוערת, עם הריח השרוף שעלה מהכפר ג'יפתליק, שהוגדר ככפר עוין עם איומי פח"ע למרות שנראה כמו סתם כפר עני ועלוב, נקטעה לפתע, כאשר סובארו פשע עם לוחית פלסטינית נסעה אלינו בפול גז לש.ג., וי' דרך את הרובה כדי להתחיל נוהל מעצר חשוד. רק במזל י' היה שוקיסט מדי ולא סיים את הנוהל, עד שהרכב נעצר ומתוכו יצא אב שהחזיק בידיו ילד בן ארבע או חמש עם ים של דם מהראש שלו. הוא לא היה מחבל אלא אב שבנו חטף בראש ממכונית ועכשיו הוא בא לפה לבקש עזרה. דיווחנו בקשר ועל השנייה הגיע בספרינט אחד החובשים, שי' האשים בנצנוץ וניסה להחיות את הילד וקבע שרק פינוי מוסק יכול להציל אותו. עליתי מול החטיבה וביקשתי שירימו מסוק, אבל הם רצו לדעת, האם זה ילד ישראלי או מקומי? וכששמעו שמקומי הם ביררו, אנחנו עשינו את זה? כששמעו שלא, הם הודיעו שאין אל"ף להרים דרדר. הוא לא יקבל מסוק בחיים וכדאי לו לטוס מכאן לבית החולים ביריחו. האיש דפק על מכסה הסובארו ובכה. ייתכן שגם מסוק לא היה עוזר. הוא נסע לאט עם הילד המת ואנחנו נשארנו עם שלולית הדם, שנוקתה בחומר הניקוי דנה, שריחו הנודע לשמצה היה מוכר לנו מאז הטירונות, ממש כמו המלה שביזות, בה בחר י' לסכם את המקרה. אני הסכמתי אתו.

אם י' היה מתחיל לשיר "הלוואי ותמותי כל החטיבה", הייתי מצטרף ברעל, ממש כמו בימי שישי בטירונות עם המ"פ שבא מהמסייעת, מוקיע את החטיבה שמנעה ממני ומי' להיות כובשים נאורים באמת, להיות סיבה לגאווה. לא הייתי צעיר רצח, צ'ונג עם ריח של בקו"ם, אבל הייתי מספיק צעיר כדי לא להודות שאבי לא יהיה גאה בי עוד לעולם, שגם הצער שבכתיבה הוא על שאני לא מצליח להיות סופר שהצלחתו מעוררת גאווה. לסופר אין את הנסיבות המקלות שנתן שיר המסייעת למרגמות. האופי הזנותי שיש בכתיבה, זה שמאפשר לסופר לכתוב על אב מת, על ילד מת בזרועות אביו, ובעצם לכתוב רק על עצמו, לא יאפשר לו לומר לעצמו שהוא על-הכיפאק, אלא רק לחוש את הצער ולהצטער.

***יפתח אשכנזי נולד בכרמיאל (1980) וחי בירושלים, עובד ביד ושם. ספריו: "סיפורי מות עירי" (אוב - ז.ע.פ., 2003). "בירקנאו אהובתי" (גוונים של שחור, 2007) ו"פרסונה נון גראטה" (חרגול: עם עובד, 2010)