מבזקי החדשות של צהרי היום הודיעו שכוחות הביטחון תפסו מחבל במחסום קלנדיה. סיפרו על שמונה מטעני צינור שהאיש ניסה להעביר בתיקו. דיווחו שהמחבל נלקח לחקירה, שהמטענים פורקו ושהמחסום נסגר למעבר.

הידיעה מעוררת ספקות באשר לאמיתותה; למה ינסה מי שאינו לוקה בנפשו או מי שלא נשלח ביזמת המערכת לבדוק את ערנות החיילים, להעביר לא מטען אחד, גם לא שניים, אלא שמונה (!) מטענים, בשעה שכל בר דעת יודע שאפילו מטבעות בכיסו של אדם, עגילי אישה, נעליים מסומרות של פועל, או אבזם חגורת מכנסיים גורמים למכשור הרגיש לצפצף.
אני לא יודעת אם היה או לא היה; אני רק יודעת שסגירת המחסום ומניעת מעברם של בני האדם שנמשכה שלוש שעות היא בבחינת ענישה קולקטיבית, וזו אסורה על פי החוק הבינלאומי. אני גם יודעת שבתוקף הכיבוש זמנם של מיליוני הפלסטינים מופקע מרשותם ושאין איש או רשות מחויבים בהסבר ובהתנצלות וגם אין נותן על כך את הדין.

ובמקביל, ואולי דווקא בהמשך ישיר לכל אלו, בצד האחר של המחסום, בצד הפלסטיני, התנהלה מלחמת הנערים בחיילים, מלחמת האבנים ברובים. שם ממשיך ומתנהל מאבק שאינו מדווח ואינו מסוקר.

שם ממשיכים הנערים לתקוף את המחסום ואת החיילים שיוצאים לקראתם על רימוניהם ורוביהם ואינם נרתעים ואינם חדלים גם נוכח הירי והגז.
ניכר שהצעירים הפלסטינים הם שקובעים את עוצמת הלהבות ואת מיקומו של שדה הקרב, ואילו החיילים, למרות שהם ששים אלי ירי, הוראות ופקודות מגבילות את פעולתם. החיילים שלא כבעבר, הם המגיבים ולא היוזמים.

תחילה הגיחו הנערים מהגבעה שבמעלה החומה, יצרו בריקאדה רעועה מלוח עץ, מאחוריה מצאו מסתור ומעליה זרקו לעבר החיילים אבנים ובקבוקים מכל הבא ליד. החיילים יצאו ממתחם המחסום, התגנבו לאורך החומה ובחסות הירי והאוויר רווי אדי הגז התקדמו, הסיטו את החיץ וצלפו בנערים. המערכה נמשכה עד שמפקדם של החיילים, קצין בדרגת סגן, קיבל הודעה במכשיר הקשר והסיג את אנשיו לאחור. הנערים שיכורים מהניצחון הרגעי זינבו בנסוגים ותקפו. החיילים, כמי שנפגעה גאוותו, שבו על עקבותיהם וירו במשנה זעם וביתר כוח. והנערים פתחו חזיתות נוספות שגם אליהן כוונה אש החיילים שלא נתנו את הדעת על בני האדם הרבים הנאלצים לחצות את הדרך הראשית כשהם דומעים, נשנקים ומתקשים לנשום. וכשאישה צעירה שנקלעה לקו האש עם תינוקה תוך שהיא מסוככת על פניו בשמיכה וקבלה באזני הקצין על הנזק שנגרם לעולל מהירי, נופף הסגן בזרועו לעברה וצעק כלפיה את תסכולו,"את רוצה שלא נירה?! תגידי להם (לנערים) שלא יזרקו אבנים...".

וכך, בפעימות חוזרות ונשנות, הצעירים הפלסטינים תקפו והרפו, ושבו ותקפו, ושוב הרפו לדקות אחדות, ושבו לתקוף.

כשכלה היום והחשכה ירדה, גם אז לא עייפו הצעירים ולא באה הרגיעה. כוחות הצבא הוחלפו, חיילים חדשים תפסו את העמדות, רק הנערים אותם הנערים; תקפו בנחישות, בלהט ובחרון, והמאבק נמשך אל תוך הלילה.

נראה שהפוליטיקאים משני הצדדים מתאמצים לשמור על שקט, להפחית את כמות המעצרים ואת יושבי בתי הכלא - לפחות עד הבחירות בארה"ב, לפחות עד שמליאת האו"מ תדון בבקשת הפלסטינים לאישור פלסטין כמדינה לא חברה שגבולותיה מוכרים.
חרף המאמצים, בינתיים, לפחות בקלנדיה, ללוחמי השטח המילה האחרונה.

ולי היה רגע של נחת משלי באחת מההפוגות, כששני סטודנטים באוניברסיטת ביר-זית פתחו עמי בשיחה, וטאהר (Taher), הדברן מביניהם, שאל מי אני ומה ולמה אני במקום הזה. וסיפרתי. והם ביקשו שאצלם אותם כשבגבם החיילים ושאעלה את תמונתם לפייסבוק שלי. וצילמתי. ואז הגיש לי טאהר שרוך עם מדליון של מפת פלסטין, שחברו הוריד מהצוואר ואמר,
""It is a gift. Abdalla wants you to have it!
וקיבלתי את השי מרוגשת ומוחמאת.