ים הפלסטינים בתל אביב | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

ים הפלסטינים בתל אביב

ים הפלסטינים בתל אביב

source: 
הארץ Online, מדור "דעות"
author: 
גדעון לוי

 

צבטתי את עצמי כלא מאמין, התרגשתי עד דמעות כמעט. הסתובבתי במשך שעות על החוף, פוגש פלסטינים שמחים כפי שלא פגשתי כבר שנים. משפחות מג'נין ועד חברון, שנטו את אוהליהן המאולתרים, צלו בשר, התרוצצו בחופשיות על החוף, נכנסו בבגדים לים הרוגש ולא הפסיקו להצטלם למזכרת. היה צריך להיות ערל לב במיוחד כדי להישאר אדיש לנוכח החיזיון האנושי המרגש והמסעיר הזה.בתחילה היה נדמה שמדובר בפנטזיה, בחלום יום קיץ:אלפי פלסטינים בחופי תל אביב. המראות היו הזויים לגמרי: מציל ישראלי צורח ברמקול בערבית, חרד לשלום המתרחצים מג'נין וממליץ להם לשתות מיםinfo-icon; פקחי העירייה בחולצותיהם הכתומות מטאטאים את החוף, אולי המקרה הראשון בהיסטוריה שבו יהודים מנקים אחרי ערבים; ים ערבים בחוף הים של העיר העברית, בלי נוכחות של מג"בניק אחד, לא יס"מ, לא משטרה, לא שב"כ ולא "דובדבן"; נערים צעירים ששואלים איפה זה הגליל ואם אפשר להגיע אליו ברגל, לראות את כפר אבותיהם שחרב; קשישים שאינם מאמינים למראה עיניהם: ברזיות ציבוריות עם מים זורמים חופשי; גברים בגיל העמידה שבנו את ישראל, שיפצו את בתיה וטיאטאו את רחובותיה שבים אליה אחרי שלא היו כאן שנות דור; נשים המשתאות לנוכח הביקיני הראשון בגודל טבעי שראו בחייהן ונערים שרואים לראשונה ים אמיתי, עם חסקה וגלים, אף על פי שהם מתגוררים במרחק שעת נסיעה ממנו. שאלו כל אסיר על מה חלם בכלאו, והוא ישיב לכם: על הים. עכשיו הם כאן, אלפי כלואים, חופשיים ועולצים. כבר מזמן לא ראיתי חוף שמח כל כך.

כדי להיות משוכנע שאין מדובר בתעתוע קיץ מיהרתי לפנות למתאם פעולות הממשלה בשטחים, לשאול מה קורה כאן. הדובר מסר, שישראל הנפיקה בעיד אל-פיטר הזה כ-130 אלף אישורי כניסה. לא האמנתי, והשבתי לדובר: אולי נפלה טעות בהקלדה. שום טעות. בשקט בשקט, כנראה מאימת הימין שהיה עלול לפתוח בצווחותיו, נפתחו שערי גן עדן לפני רבבות פלסטינים כפי שלא נפתחו כבר שנים. דגל אדום התנוסס על סוכת המצילים, אבל דגל לבן של תקווה, סליחה על המלים הנמלצות, התנוסס לרגע על שפת הים של פארק צ'ארלס קלור.

את מה שאילנה המרמן ונשות ארגון "לא מצייתות" האמיצות והמסורות עושות זה זמן, כשישראל מוקיעה אותן ואף מנסה להעמידן לדין, עשו שלטונות הכיבוש בחג הזה. צריך לרחוש להם הערכה רבה על כך. אבל זה היה חיזיון לרגע.

ישראלים שנקלעו לחוף גם הם לא האמינו למראה עיניהם: פלסטינים כבני אדם. לא שב"חיםinfo-icon ולא מחבלים, בני אדם שנהנים מגל השוטף את גופם, מקבב שניצלה במנגל, מארמון שנבנה בחול, מארטיק על החוף, שמזיעים בשמש הקופחת, ממש כמותם. גופם לבנבן, רק זרועותיהם צרובות, כך נראים אנשים שמגיעים לראשונה בחייהם לים.

וראו זה פלא: במשך כל ימות השבוע נמשך החיזיון הנדיר הזה ודבר לא קרה, זולת אושרם לרגע של האנשים הללו. הם יצאו בשעת בוקר מעריהם ומכפריהם, מצוידים באישורי הכניסה שישראל הואילה לנפק להם והגיעו כעבור כמה שעות לתל אביב - והשמים לא נפלו. נכון שהם לא העזו להיכנס לחופים הצפוניים של העיר, מישהו אמר להם שאלה מותרים "רק ליהודים", ובכל זאת, כמעט אחרית הימים. העתיד כאן? שלט היציאה מהחוף הכריז: "צאתכם לשלום" ו-See You Again. נראה אתכם שוב? אחד מהם, תושב עקרבה שליד שכם, שאל אותי: "למה רק פעם בשנה? אי אפשר פעמיים?"

מחר הם כבר ישובו למציאות חייהם המדכאת, אל חיי הכיבוש והאבטלה מאחורי המחסומים, ומיום הים הזה בתל אביב יישאר רק החלום המתוק - והמתפוגג. ובאמת, למה לא פעמיים בשנה? ולמה, לכל הרוחות, לא כל יום?