ברק הורה להרוס 8 כפרים לצורך שטח אימונים לצה"ל

נדנדות ובית ספר בכפר בג'ינבה . צילום: עמירה הס

הכפרים המועדים להריסה הם גם הגדולים יותר: מג'אז, תבאן, ספאיי, פח'ית, חלאווה, אל-מרכז, ג'ינבה וחרובה בהם חיים כ-1,500 תושבים. הכפרים שלא ייהרסו הם טובא, מופקרה, סארורה ומר'אייר אל עביד, שמאכלסים כ-300 תושבים. צה"ל והמינהל האזרחי מגדירים את כולם כפולשים ל"שטח אש 918", על אף שהכפרים קיימים לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19.

צווי פינוי שצה"ל הוציא נגד תושבי 12 הכפרים בסוף שנות ה-90 הוקפאו בהוראת בג"ץ, בעקבות שתי עתירות שאוחדו: אחת של עו"ד שלמה לקר והשנייה של האגודה לזכויות האזרח, שיחד מייצגים כ-200 משפחות. ניסיון להסכים על מעמד התושבים בשטח ועתידם בהליך של בוררות נכשל ב-2005. אז החל המינהל האזרחי להוציא סדרה של צווי הריסה לבורות לאגירת מים ולמבני שירותים שהתושבים הוסיפו, בנימוק שאלו מפרים את הסטאטוס קוו שקבע בית המשפט. באפריל השנה החל הדיון המקדמי בעתירות, כשעמדתה הסופית של המדינה נמסרה אתמול.

עו"ד הילה גורני, סגנית בכירה בפרקליטות המדינה, כתבה בתגובה לעתירות כי צה"ל נאלץ לצמצם את האימונים הצבאיים באזור בגלל שהיית אנשים בשטח ובגלל המבנים הבלתי חוקיים. מאותה סיבה לא התקיימו אימונים באש חיה. בנוסף, בזמן האינתיפאדה השנייה, כותבת גורני, הפעילות המבצעית באה על חשבון זמן האימונים. אך מלחמת לבנון השנייה חשפה נקודות תורפה שהגבירו מאוד את הצורך באימונים ובשטחי אש. עוד מציינת גורני כי יש חשש ביטחוני שתושבים ששוהים בשטחי אש יאספו מודיעין על שיטות צה"ל ואמצעי לחימה שהותירו הכוחות מאחוריהם, ושבאלו ייעשה שימוש חבלני.

תושבי הכפרים, האגודה לזכויות האזרח ו"בצלם" מציגים אחרת את העובדות. הם טוענים כי כל 12 הכפרים התפתחו באופן טבעי מיישובים של שוכני מערות בהן משופע האזור. בכמה מהכפרים נבנו עוד לפני 1967 בתי אבן לא מסותתת. הזיקה ליטא היא טבעית – ואופיינית להרבה יישובי-בנות שהתפתחו במשך השנים בפלסטין ההיסטורית באזור. במשך דורות שוכני המערות חיו מחקלאות, רעיית צאן וייצור חלב וגבינה והם שומרים על אורח חיים זה עד היום - תוך שילובו עם צרכי החיים המודרניים ובמיוחד שליחת הילדים לבית ספר (ביטא).

כבר בשנות ה-70 הכריז צה"ל על כ-30 אלף דונם בדרום הר חברון כשטח צבאי סגור. לפי החקיקה הצבאית, בשטח צבאי סגור רשאים לשהות רק תושבי קבע. עד 1997 המשיכו התושבים לחיות ביישובי המערות כמעט באין מפריע – ראיה לכך שהם נתפסו אז כתושבי קבע. עם זאת, כפי שקרה באזורי הגדה המערבית שברבות הימים הוגדרו כ"שטח סי", הרשויות הישראליות לא התירו לתושבים להוסיף מבנים בהתאם לגידול האוכלוסין הטבעי (גם לא בתי ספר או מרפאות), ולא כללו אותם בתוכניות המתאר שהכינו לשם הקמת התנחלויות. לפיכך, עד היום הכפרים אינם מחוברים לתשתיות הדרכים, המים והחשמל.

באוגוסט ובנובמבר 1999 רוב תושבי הכפרים קיבלו צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". ב-16 בנובמבר 1999 כוחות הביטחון פינו בכוח יותר מ-700 תושבים. צה"ל הרס בתים ובורות מים והחרים רכוש, ורבים מהתושבים נותרו חסרי בית וללא פרנסה. בג"ץ, כאמור, הוציא אז צווי ביניים, שהתירו לתושבים לחזור לבתיהם באופן זמני. אבל מכיווון שצה"ל והמינהל האזרחי הרסו מבנים, לרבים לא נותר לאן לחזור. כמו כן, צו הביניים פורש באופן צר, והרשויות התירו רק לעותרים הרשומים לשוב לבתיהם ומנעו זאת מקרוביהם.

לפיכך, בדיקות המינהל האזרחי, שמצוטטות בתשובת המדינה שנמסרה אתמול לבג"ץ, העלו שבשנת 2000 "לא היו תושבי קבע באזור" וכי השהייה היתה עונתית בלבד. בבדיקת המינהל אותרו מגורי קבע (של רוב העותרים) בכפר יטא ובסביבותיו, נכתב בתצהיר של רזיאל גולדשטיין, מי שהיה רכז פיקוח של המינהל האזרחי באזור. כמו כן התברר שהעותרים רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי יטא. עוד נכתב בתצהיר כי "בדיקה זו נערכה, בין היתר, תוך הסתייעות בשלושה תושבים מקומיים, שהוצגו בפניהם שמותיהם של העותרים וצילומי אוויר של יטא. יצויין כי שמותיהם של השלושה חסויים מפאת הצורך לשמור על ביטחונם האישי". 

עוד לטענת המדינה, בשנים האחרונות התושבים הפרו את הסטאטוס קוו והרחיבו בנייה תוך הפרה של חוקי התכנון והבנייה. כמו כן, לטענת המדינה, מספר הנכנסים לשטח בחסות צווי הביניים היה גבוה בהרבה מזה של העותרים. "העותרים אינם יכולים להיבנות מהתפתחותן של תופעות בלתי חוקיות אלו... ולטעון היום כי מדובר בשהיית קבע", נכתב בתגובת המדינה.