זה לא אפרטהייד, חס וחלילה. גם להיצמד לגדר ולשלוח לגינה מבטי קנאה אסור להם: ביום שני, עת היינו שם והילדים הצמידו חוטמיהם לגדר, הגיע עד מהרה שוטר מג"ב חמוש מכף רגל ועד ראש, וגירש אותם בגסות. "לכו הביתה, תסתלקו", פקד המג"בניק, דוחף אותם משם, שמא יטרידו את מנוחת עולי הרגל היהודים הנופשים כאן, שבאו לשכונה שהיתה פעם שלהם.

אבל לחבורת הזבל אין לאן ללכת. קיץ, החופש הגדול ובבתיהם אין כלום. ברחוב אסור להם להיות, לגינה אסור להיכנס, על קייטנה או נופשון הם לא שמעו ובריכה או חוף ים לא ראו מעולם.

הבוקר הם כבר נברו, כמנהגם מדי יום, במכולת האשפה המצחינה שמוצבת בכניסה לנקודת המשטרה הישראלית בפתח מערת המכפלה, במצוד נואש אחרי שיירי האוכל של השוטרים. אחר כך הצטופפו שעות בתור המחניק במשרדי ארגון הצדקה האיסלאמי המקומי, שמחלק אוכל לנזקקים בחודש הרמדאן. לעתים הם חוזרים משם בידיים ריקות, אחרי שהמתינו שעות בתור.

ילדים בשולי מערת המפכלה. צילום: ניר כפרי

הילדים מספרים שלפעמים המג"בניקים מגרשים אותם בכוח גם מהמכולה. לפעמים המג"בניקים משתעשעים אתם: משליכים לאוויר שקית שוקו שהותירו חצי ריקה - ומי שתופס זוכה. לפעמים שיירי השוקו נשפכים על הבגדים, המוכתמים והבלויים ממילא, ובשקית לא נותר דבר. לפעמים זוכים הילדים בלגימת שוקו, טובה מיין. זה מצחיק את המג"בניקים המשועממים.

יש ביניהם גם מי שמכים אותם. ב-29 ביוני צולמו שניים מהם במצלמה של ארגון "בצלם", מכים ובועטים בעבד אל-רחמן בורקאן, ילד זעיר בן תשע, שגם אותו פגשנו השבוע. הילדים אומרים שהמכות והבעיטות הן עניין שבכל יום, ב-29 ביוני היתה רק המצלמה שתיעדה.

זוהי חבורת הזבל של חברון. הוריהם עברו לכאן, כי כאן אפשר להתגורר חינם אין כסף. ועדת השיקום של העיר העתיקה בחברון שיפצה באחרונה, בסיוע ממשלת ספרד, חלק קטן מבתי האבן העתיקים שתושביהם נמלטו מהם מאימת המתנחלים - ישראל מתירה לשפץ רק את מקצת הבתים, אלו שלא ננטשו לחלוטין - והוועדה קראה למשפחות פלסטיניות לאכלסם.

רק העניים שבעניים הסכימו לעבור לכאן, להתגורר תחת אימת המתנחלים, החיילים והשוטרים. עכשיו הבתים עומדים משופצים - אבל ביקורי הבית שלנו השבוע העלו תמונה עגומה ומזעזעת. אין כלום בבתים, לא ריהוט בסיסי ולא תנאים אנושיים, צחנה גדולה עולה ממרביתם. בין כותלי האבן המרהיבים והקשתות העתיקות ששופצו להפליא מתגוררת הדלות הנוראה.

אין הרבה עוני בגדה כמו העוני הזה, בשולי מערת המכפלה, מקום שרבבות ישראלים עולים אליו לרגל מדי שנה. צדיקים בני צדיקים, שמליטים מבטיהם ורובם מתעלמים מחבורות הילדים הקבצנים שנצמדים אליהם בתחינה לשקל, סיגריה, מסטיק, שאריות קולה או כל נדבה אחרת, כמראות העולם השלישי.

פסענו השבוע בשעת בוקר מאוחרת ומהבילה ברחוב המוביל למערת המכפלה כשנשמעה לפתע צעקת המג"בניק במחסום "עבד". הוא זיהה חפץ חשוד: מנאל ג'עברי ומוסא אבו-השהש, תחקירני השטח של בצלם, פסעו אתנו במסלול המותר ליהודים בלבד. באין ברירה נאלצנו לציית, לחזור על עקבותינו ולעבור למשעול המיועד לפלסטינים, שגדר בטון נמוכה מפרידה בינו לבין שביל היהודים. לא הפרדה, לא אפרטהייד, מה פתאום.

"קצין נתן לי כאפה, אתמול בבוקר, מרביץ לי" - את פנינו מקדם בעברית רצוצה הילד נביל ראגבי, בן 12. פניו מצולקות מפצעים מוגלתיים, גם ראשו מצולק. סמרטוטים מטונפים לגופו. אביו, נאדר, מעמיס פסולת בניין לעגלת החמור שלו ונביל ושאר ילדי השכונה עוזרים לו. זו קייטנת הקיץ של נביל.

לנאדר היו בעבר שלושה סוסים, שמתו בזה אחר זה, "לא מהיהודים, מאללה", הוא מדגיש בחיוך. באחרונה נאלץ להסתפק בחמור שקנה בעיר ב-200 שקלים. "נאדר הובלות". את אשתו וששת ילדיו הוא מנסה לפרנס באמצעות הובלת משאות מהמחסום, בשכונה שאסור למכוניות פלסטיניות להיכנס אליה, בעוד מכוניות המתנחלים והצבא שועטות ביעף. לפני כשנה עבר לגור כאן, הבוקר כבר היתה לו הובלה של ספה. כל ילדי השכונה עוזרים לו בחופשת הקיץ, כי מה יעשו.

אנחנו עולים לבית האבן של המשפחה, חבורת הילדים מתלווה אלינו: מוחמד רג'מי בן 13, אחיו עלא בן 14 ואג'יה בן עשר, עלי בן תשע וחבריהם. קולותיהם צייצניים, גופם כחוש, פני כולם מביעים מצוקה וחרדה - שום סימן לא נותר בהם למשובת נעורים, ואולי לא ידעו אותה מעולם.

כולם מדברים עברית ברמה כזאת או אחרת, שפת אדוני שכונתם. "אין אוכל בבית", אומר נביל, "אין אוכל בבית". הוא יחזור על המשפט הזה שוב ושוב, כקבצן שמציג לראווה את גדמיו. ושוב תיאור של מה שקרה להם אתמול, בעברית השבורה של נביל: "יש פה קצין... יהודים קטנים... מרביץ לי. ככה כל יום". הילדים ממהרים לחשוף צלקות, אחד מראה כתם כחול על רגלו, אחר מראה צלקת על צווארו.

ההיתקלויות שלהם עם שוטרי מג"ב הן יום-יומיות. הילדים כנראה מתגרים בהם והמג"בניקים גומלים להם בדרכם. לפעמים הם גם עוברים על חוקי המקום, כמו שראינו בהישענות האסורה על גדר גינת היהודים. הם גם חומדים את האוכל של השוטרים: "לא חראם, כל האוכל שהם זורקים ולא נותנים לנו?" וכולם יודעים לצטט את קללות שוטרי מג"ב לעברם, שהנייר אינו סובל.

הם גם מספרים שהמג"בניקים שולחים אותם לפעמים לקנות להם סיגריות ואם הם מסרבים, מכים אותם. ובלשונו של הילד נביל: "אומר לי חייל: תביא לי סיגריות. מרביץ לי חייל. אין אוכל בבית, אין כלום". וחברו, עלי רג'מי, מוסיף בקולו הדקיק: "אנחנו פה קטן. הכל זה יהודים. תרשו לנו רק חצי שעה בפארק וקחו את כל הדשא לכם".

ילדים בשולי מערת המפכלה. צילום: ניר כפרי

נאדר חוזר בינתיים מסיבוב על העגלה, תמורת כמה פרוטות. אשתו נסעה היום לבית החולים לחסן את בתם התינוקת. למטה ברחוב, שוטר מג"ב מצלם בטלפון הנייד שלו חבורת ילדים שקיללה אותו ומאיים לעוצרם. גינת המכפלה ניבטת מהחלון, ירוק בעיניים. וגם כרזת המתנחלים: "שילמנו. קנינו. זה שלנו".

נאדר מספר שהבוקר, בתור לאוכל במשרדי ארגון הסעד האיסלאמי, התפתחה קטטה. הוא ספג אגרוף ודם זב מאפו לפיו. מבחינתו זו היתה שבירת הצום של רמדאן ולכן הוא מציע לנו עכשיו קפה ומצטרף. הילד ואג'יה חושף צלקת על רגלו: "מרביץ לי יהודים", הוא אומר. אנחנו יוצאים לסיור בין שתי קומות הבית: כמעט כל החדרים ריקים. ריקים ומשופצים. בחדר השינה יש מיטה זוגית ואפילו שידה, אבל אין מזרן. חדר הילדים עירום לגמרי, מזרני הלילה הדקיקים מקופלים בצד.

אנחנו חוזרים לרחוב ועוברים דרך מחילות אבן אפלות ומשופצות לביתו של עאמר בורקאן. הצחנה מקדמת את פנינו כבר בכניסה לבית. העלייה במדרגות האבן העתיקות גבוהה וקשה. בקומה הראשונה יש חדר נטוש, שהאשפה נערמת בו והוא מקור הצחנה של הבית. בחדרו במרומי הקומה השנייה מוטל בורקאן על מזרן דקיק שמונח על הרצפה, מאוורר רצפה צמוד לפניו וטלוויזיה ישנה מרצדת מולו.

בורקאן היה לפנים נהג משאית, אבל לפני כשנה נפצע קשה בתאונת דרכים ליד העיירה יטא, רגלו האחת נקטעה והשנייה עוותה ללא היכר. מאז קופח מקור הכנסתו, הוא מתגורר כאן, מקום שלא צריך לשלם בו שכר דירה. עכשיו הוא מוטל ככלי אין חפץ בו בבית האבן המשופץ, שתקרת הקשת שלו צבועה בשלל צבעים. רק פעם-פעמיים בשבוע הוא זוחל על ידיו במורד המדרגות האימתניות למטה, ויוצא לרגע לרחוב. גרוטאת כיסא גלגלים חשמלי מונחת למראשותיו, אבל המנוע מקולקל ואין מי שיתקן. בעיקר הוא מבכה את חוסר יכולתו לרדת למסגד להתפלל. בורקאן המזוקן לובש חולצת טי לבנה ומהוהה: "להמשיך לחיות ביחד. עמותה למען נפגעי טרור", כתוב עליה בעברית. אבל עד בואנו לא ידע בורקאן מה משמעות הכתובת. הוא קנה את החולצה המשומשת בשקל בשוק של חברון. בן 41, אב לעשרה ילדים, נטול כל מקור פרנסה, גם משפחתו מסתמכת רק על האוכל מארגון הצדקה ועל כמה שקלים שהילדים מקוששים ומקבצים ברחוב, מהיהודים שבאים למערת המכפלה. אחד הבנים עובד בשוק של חברון, עוזר לאנשים לסחוב סלים תמורת שקל.

בורקאן הוא אביו של עבד אל-רחמאן, שנראה בווידיאו של בצלם, שוכב בוכה על הרצפה והמג"בניקים מכים ובועטים בגופו הזעיר. עכשיו הילד ישן בחדר הסמוך, מנסה להעביר איכשהו את שעות הצום הקשות והלוהטות. אחר כך התעורר והצטרף אלינו. פניו הלומות השינה התכרכמו כשביקשנו ממנו לספר מה קרה. החיילים ארבו לילדים, שכנראה קיללו אותם קודם, תפסו אותו והכו. סרט הווידיאו קשה לצפייה.

מדובר משמר הגבול נמסר בתגובה כי "מדובר במקרים חריגים, אשר אינם מייצגים את עשייתם הרבה של לוחמי משמר הגבול לביטחון מדינת ישראל. לעניין האירוע שצולם בחודש יוני, בסמוך למערת המכפלה, כלל החומר הועבר לטיפול המחלקה לחקירות שוטרים שפתחה בחקירה". הדובר מבקש להדגיש כי "משמר הגבול רואה בחומרה ומוקיע כל התנהגות שוטרים באופן המנוגד לערכים עליהם משטרת ישראל אמונה".

כל עוד רוחנו בנו אנחנו יוצאים מהבית הנורא הזה חזרה לרחוב. עגלה רתומה לחמור חולפת במהירות לעינינו, וחבורה גדולה של ילדים דולקת אחריה. נאדר קיבל עוד עבודה, להוביל פסולת בניין, וילדי השכונה רצים אחרי החמור כדי לעזור לפרוק את שקי הפסולת במגרש הסמוך. ענן אבק גדול מיתמר סביב העגלה והילדים, עד שקשה להבחין בהם עוד. *