אמג'ד זהאווה בן עשרה ימים והוא כבר שבע תלאות. בן יומיים הוא חווה את חוויית ההרס הראשונה בחייו: בשבוע שעבר הרסו פקחי המינהל האזרחי את האוהל של משפחתו והותירו את התינוק למשך שעות תחת השמש הקופחת. עכשיו הוא זרוק בערסל מברזל, מכוסה בשמיכה ובסמרטוטים בחום היוקד, לגונן עליו מעדת הזבובים שעטה עליו. משפחתו שרועה בחצי עילפון על האדמה הצחיחה, תחת האוהל שנחרב ונבנה השבוע מחדש.

התמונה אפריקאית להחריד: עשרות משפחות שחיות ללא מים זורמים, ללא חשמל ובלי תנאים סניטריים מינימליים. התמונה גם דרום-אפריקאית להחריד: מול מאהלי ה"ילידים" הללו מוריקות ההתנחלויות בירוק עז. אלו מול אלו. המלים נעתקות ומיותרות. די להעיף מבט ישר והגון: אם הבקעה איננה ארץ אפרטהייד, מהו אם כן אפרטהייד ישראלי?

עשרות פעמים באנו לכאן בשנים האחרונות והתמונה הולכת ומחמירה, הולכת ומתבהרת: ישראל רוצה את הבקעה לעצמה, "נקייה" מפלסטינים ומבדווים ולכן היא ממררת את חייהם, באורח שנעשה אכזרי יותר ויותר, משנה לשנה.

ומה אכזרי יותר מלזרוק תינוק בן יומו אל השמש הקופחת ולהרוס את אוהלו? מה ברוטלי יותר מלהחרים למאות אנשים את עוקבי המים, מקור החיים היחיד שלהם ושל צאנם, ולהותירם בלא טיפת מים בחום המדבר הזה? ומה פחות אנושי מלהודיע למאות בני אדם שבתוך כמה שעות עליהם לפנות את בתיהם ואת מאהליהם ליממה שלמה, לרגל תרגיל אש של צה"ל?

התינוק אמג'ד זהאווה. פקחי המנהל האזרחי הרסו את האוהל של בני משפחתו . צילום: אלכס ליבק

כך פקד המינהל האזרחי בשבוע שעבר, כמעט ללא התראה, בלי להציע מקום חלופי, על כ-40 משפחות בצפון הבקעה. אלו נאלצו לבלות לילה ויום זרוקות בחוסר כל בצד הכביש, תחת כיפת השמים. האם המינהל הורה אי פעם גם לתושבי ההתנחלויות בסביבה לפנות את בתיהם בתוך כמה שעות, לרגל תרגיל אש של צה"ל? הם מישהו היה מעז או מעלה על דעתו לעשות כך? למה לא? כי אלו חוקי האפרטהייד.

שלטון כיבוש, שאמור לדאוג לצרכים של כל נתיניו, מתעלל כך באלפי בני אדם במשך שנים והולך ומהדק את לפיתתו בבקעת הירדן דווקא, המקום שמרבית הישראלים אינם רואים כלל כשטח כבוש.

כאן אין מתנחלים תמהונים ארוכי פאות, כאן מדובר במושבניקים, מלח הארץ. ומה הם רואים כשהם פותחים את חלונות בתי הטרה-קוטה המסוגננים שלהם? מה בדיוק חולף בראשיהם כשהם מבחינים בשכניהם, שהגיעו לאדמה הזאת לפניהם, כשהם זרוקים חסרי ישע במדבר, בלי מים ובלי חשמל? מה הם אומרים לעצמם כשהם רואים ממכוניותיהם החולפות את עשרות הקילומטרים של מכשול העפר שהקימה המדינה בשנים האחרונות, כדי לכלוא את התושבים הללו בלי להותיר להם יכולת להגיע לכביש?

איך זה שכל הישראלים הטובים, אלו שממהרים להתנדב למשלחות סיוע וחילוץ בארבע קצוות תבל, לא מגיעים לכאן, לנוכח האסון ההומניטרי הזה שמתחולל במרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב וכשעה מירושלים? כל השאלות המעיקות הללו נותרות גם השבוע ללא מענה, מרחפות בחלל הבקעה. רק קומץ נשים ישראליות, נשות "מחסום ווטש", עוד באות לכאן, לסוף העולם, לזעוק את זעקת התושבים, להגיש להם סיוע הומניטרי ולנסות להביא את האסון הזה, מעשה ידי המדינה, לידיעת הישראלים והעולם.

עריף דראגמה עוצר את מכוניתו בכביש השומם. הוא ראש המועצה האזורית מטעם הרשות הפלסטינית, והוא מראה לנו כרם זיתים מלבלב של התנחלות רותם, שניטע על אדמות שהיו שייכות פעם לפלסטינים. להתנחלויות אין בעיה של מים כאן. בנפה של דראגמה מתגוררות כ-450 משפחות.

אנחנו בעין אל-חלווה באזור חמאם אל-מליח, בצפון הבקעה. "למה לא עושים אימוני אש גם בהתנחלויות?" הוא שואל, לא בפעם האחרונה היום. בשעות הבאות ניסע בשבילי הטרשים למאהלים של תושבי האזור, מאהל מאהל וסיפור התלאות של תושביו. בכניסה למאהלים צה"ל הציב לפני כשנתיים קוביות בטון, שמכריזות על שטח המחייה הזה כשטח אש.

באוהל הראשון זרוקה על האדמה ביסאן, ילדה בת שבע משותקת בפלג גופה התחתון, רגליה עקומות ומעוותות. גם היא נאלצה להתפנות מאוהלה בשבוע שעבר, יחד עם בני משפחתה, לרגל תרגיל צה"ל. היא שולחת בנו מבט אילם, מפוחד וחסר אונים. גם ביסאן הנכה בילתה בשבוע שעבר יום ולילה תחת כיפת השמים לצד הכביש.

אחרי שהורו לו לעשות כן, העמיס אותה אביה יחד עם שאר בני משפחתה - 13 ילדים - על עגלת הטרקטור, ונשא אותם למקום המפלט שלהם בצד הכביש עד לגמר התרגיל. אחיה עלי, בן 14, החלים אז בדיוק מניתוח בבטנו בבית החולים רפידייה בשכם, וכך נחסכה ממנו החוויה. עכשיו גם הוא כאן, באוהל, חושף לבקשת אמו את בטנו המצולקת. כיסא הגלגלים המרופט של אחותו זרוק בירכתי האוהל.

"אנחנו גרים פה, הילדים שלנו גרים פה. בשקט אנחנו גרים פה - אז למה אתם עושים לנו ככה?" אומר דראגמה. "מה האוהל הזה מפריע לכם? אנחנו לא עשינו כלום, אנחנו רק גרים פה כדי לפרנס את הילדים שלנו. ואם אתם רוצים להוציא אותנו מפה, תנו לנו מקום אחר. בלאו הכי זה לא חיים פה. ואת זה אני אגיד לך עוד הרבה פעמים היום". דראגמה ממשיך: "המתנחלים ממשכיות אומרים שהם לא רוצים לראות ערבים מהחלונות שלהם. עד אירביד בירדן הם עלולים להגיע ככה, אם הם לא רוצים לראות ערבים מהחלונות שלהם".

מדובר צה"ל נמסר כי "הנושא נמצא בבדיקה".

לפני כשבועיים באו לכאן פקחי המינהל האזרחי. לדברי התושבים, הם שפכו את המים מהעוקבים. 12 עוקבי מים הוחרמו בשבועות האחרונים בידי הפקחים ולא הוחזרו לבעליהם. "תנו לאנשים לחיות", אומר דראגמה שוב ושוב, כמו אמר "תנו לחיות לחיות".

נסענו מעט מזרחה, לעוד מתחם, אל-מיטה. בין הריסות האוהלים יושב קשיש, אברהים אבו-סבחא, בן 64. בשבוע שעבר הרסו גם את אוהלו והחרימו את עוקב המים שלו. הוא אומר שהפקחים הופיעו בשש בבוקר, תחבו לידיו טופס ובתשע בבוקר חזרו להרוס. עכשיו הוא כבר בונה, בעזרת בניו, אוהל חדש מצינורות ושקים.

אבו סבחא אומר שהוא מתגורר באזור הזה 40 שנה. ילדיו נולדו כאן, ובמשך עשר שנים הוא גר בדיוק במקום שהרסו את אוהלו. חלק מהאדמות כאן פרטיות, רכוש של פלסטינים או רכוש של הכנסייה, ורועי הצאן משלמים דמי חכירה לבעלים. היתרי בנייה אין להם כמובן ואין להם כל סיכוי לקבלם.

אנחנו יורדים במורד ההר לאוהל של משפחת זהאווה. לכאן בא הבוקר צוות של סוכנות הסיוע לפליטים אונרוו"א, לחוג העשרה קצר לילדים, שאין להם דבר לעשות בחופשת הקיץ, זולת לרבוץ על האדמה ולחפש מסתור מהחום. בית הספר שלהם נמצא במרחק כעשרה קילומטרים מכאן. באחרונה יש הסעה.

ילדי הסביבה התכנסו כאן הבוקר תחת אוהל משפחה שקם על הריסות אוהלה הקודם, ואנשי אונרוו"א חילקו להם פאזלים, ניירות וצבעים לציור, קופסאות מיץ ועוגות שוקולד. אבל החגיגה היתה קצרה. אנשי האו"ם המשיכו בדרכם, בג'יפ שלהם, ועל רצפת האוהל נותרו חלקי הפאזל מפוזרים. הילדים חזרו לאוהליהם ולחוסר המעש, יחפים, בבלואי סחבות.

עיד זהאווה, באוהל הבא, הוא נצר לפליטים בדווים מהנגב. גם אליו באו בשבוע שעבר הג'יפ הלבן, אימת התושבים, והודיע לו ולבני משפחתו על תרגיל האש והפינוי המהיר. לזהאווה יש שתי נשים ו-12 ילדים, ואת כולם העמיס לעגלה רתומה לטרקטור. "זה ממשלה, מה אני אעשה?" הוא אומר. את הצאן השאיר במאהל. לא מזמן קנה מתקן סולרי זעיר לחשמל ברמאללה, 1,100 שקלים מחירו, ומאז הוא ובני משפחתו יכולים לצפות בטלוויזיה.

דראגמה שולף את תיק המסמכים של תושבי אזור הבחירה שלו: 150 צווים של הפסקות עבודה, פינויים והרס. המשעשע שבהם הוא זה שמפרט בקפידה ביורוקרטית גרוטסקית את הליך החרמתו של עוקב מים: זה מתחיל ב"צבא ההגנה לישראל - המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון. היחידה המרכזית לפיקוח. צו בדבר הוראות ביטחון תש"ל - 1970. תפיסת טובין מס' 42/12". ומתחת לכותרת הפירוט: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 80 לצו בדבר הוראות ביטחון, תפסתי את הטובין המפורטים להלן... סיבת התפיסה: יש טעם לחשוד שנעברה לגבי הטובין עבירה על הדין ו/או תחיקת הביטחון. יש טעם לחשוד שהשתמשו בטובין הנ"ל לשם ביצוע עבירה... פירוט הטובין: עוקב מים. צבע אפור עם מספר ירוק עליו. מקום אחסון הטובין: בית אל. פרטי מבצע תפיסת הטובין: אבי, רכז פיקוח".

רכז הפיקוח אבי חזר מן הסתם באותו ערב שמח וטוב לב לביתו. אולי סיפר לאשתו ולילדיו על פועלו באותו יום בשירות המדינה וביטחונה לפי סעיף 80, אולי אפילו התגאה במעשיו. אבי בטח אוהב את העבודה שלו והוא מלא סיפוק.

השבוע הוא שוב החרים עוקב מים, אפור עם מספר ירוק עליו, למשפחה שזה מקור המים היחיד שלה. 40 מעלות בצל, ומה יהיה על הילדים, התינוקות והזקנים, שאבי החרים להם את העוקב? איך הם ישרדו?

ספק אם זה הטריד אותו לרגע. הוא ודאי מיהר להיכנס למקלחת בביתו, לשטוף את הזיעה שהצטברה אחרי עמל יומו. נדמה לי שאבי אוהב את הזרם במקלחת כשהוא חזק.

מהמנהל האזרחי נמסר כי "בשבועות האחרונים אנו עדים לתופעה מתרחבת של גניבת מים מצינור המים הקיים בצומת חמאם אל-מליח על ידי פלסטינים תושבי האזור. במסגרת פעולות האכיפה והמאבק בתופעה, הוחרמו מיכליות המים בחשד לגניבת מים מהצינור המדובר. יודגש כי במסגרת החוק רשאים בעלי המיכליות לפנות לגורמי המנהל האזרחי ולבקש שחרור המיכליות, אולם טרם בוצעה פנייה כזו". *