העברית גויסה אף היא בצו חירום לאומי. עליה הוטל להעניק שם מלטף ומרדים לכל פרקטיקת חנק, לכל שיטת גזל שפיתחנו והפעלנו על נכבשינו. היא עשתה זאת ביצירתיות ובגמישות המאפיינות שפה מגויסת: הוצאות להורג ללא משפט היו ל"סיכול ממוקד"; עינוי של חשודים הוא "לחץ פיסי מתון"; גירוש לכלא עזה הוא "תיחום מקום מגורים"; גזל אדמות פרטיות נהפך ל"הכרזה על קרקעות מדינה"; ענישה קולקטיבית היא "מינוף אזרחי", וענישה קולקטיבית באמצעות מצור היא "כתר", או "
סגר
" או "בידול". כך, את דברי התועבה שעשינו ואנו עושים במשך 45 השנים האחרונות תירגמנו גם למעשה מגונה באחד הפרויקטים היפים והמוצלחים ביותר של הציונות: חידוש השפה העברית.
זו השפה שבה בחרנו לדבר עם עצמנו על נוכחותנו הממאירה בשטחי הכיבוש. שפה מכזבת, מטעה, המתעלת שאלות מוסריות למישור הטכני הביורוקרטי, ומסתירה בכוונת מכוון את המהות האנושית של הדברים. בשפה שאימצנו אנחנו פועלים, אנחנו אקטיבים, ואילו הפלסטינים הם דוממים, מופעלים, נשואים של פעולותינו, נעדרי יוזמה.
בשפת הכיבוש שלנו אין "שם" בני אדם, אינדיווידואלים. לכל היותר מתקיים שם מערך חיים כלשהו, פשרו ואופיו לא לגמרי מוגדרים. לכן, המושג האנושי ביותר שפיתח מנגנון הכיבוש כלפי נתיניו הוא המונח "מרקם חיים" (ברבים: "מרקמי חיים"). הפרקליטות תאמר לבג"ץ: "כדי לאפשר את מרקם החיים הפלסטיני בצל גדר ההפרדה, הצבא יסלול כביש מרקם חיים". ממש כמו בחוות הנמלים שבהן שיחקנו בילדותנו. העברית הכיבושית עשויה מפלסטיק. היא מסתירה את האלימות שבבסיסה, כמו ששניצל נקי ועטוף פירורי לחם אינו מספר דבר על שחיטת התרנגולת שהביאה אותו לצלחת.
חקלאי פלסטיני עובר לאדמותיו שמעבר לגדר ההפרדה. מן "מרקם חיים" שכזה . צילום: מוטי מילרוד
ומהי היא השפה שבאמצעותה אנו מתקשרים עם נכבשינו? בניגוד לעברית הכיבושית המגויסת, את דברי השלטון מקבלים 3.5 מיליוני נתיניו הפלסטינים ללא תיווך לשוני מרכך. המסרים של קציני המטה של המינהל האזרחי מועברים לנמעניהם הפלסטינים באמצעות דחפורים, גדרות, מחסומים וקנה הרובה.
רק השבוע ייצגתי בעלי סדנאות לייצור פחם (מפחמות), הפועלים בצפון הגדה מאז המאה ה-19, שמתחת לאפם ובלי ידיעתם החליט המינהל האזרחי לחסל את תעשייתם בשל החשש לזיהום סביבתי. מתברר שבמשך שנים שוקלים במינהל מה לעשות, ואיש לא חשב לשתף בדיון את המתפרנסים מהענף. את הבשורה על סגירתו הם קיבלו בדמות צווי הריסה למפחמות, וצו שאוסר הכנסת גזמי עץ מישראל.
הכיבוש מדבר עם נתיניו לא במלים אלא במעשים. זו שפה שלא נועדה לדיאלוג אלא לנאום מתמשך שבמסגרתו הדובר הוא הפועל והמאזין הוא הנפעל. זוהי שפה יומיומית שמוכרת לפלסטינים ולחיילים בלבד.
בימים אלה מופץ ספרו של ארגון שוברים שתיקה "כיבוש השטחים: עדויות חיילים 2000-2010". מאות העדויות הכלולות בספר הן מעין לקסיקון חלקי למתעניין ברזיה, ניביה ופתגמיה של שפת הכיבוש. הספר אף משמש כמילון, ומתרגם בעבור הקורא מושגים מהעברית הכיבושית הנקייה ("צירים סטריליים", למשל), לשפה המעשית של הכיבוש ("אם אתה רואה ערבי בציר, זה נוהל מעצר חשוד. אין אפס").
45 שנים אנו מדברים בשפה כפולה. לנכבשינו אנו אומרים דבר אחד, ולעצמנו מספרים סיפור אחר. מקרים דוגמת מגרון ושכונת אולפנה, שבהם המהות הרעה והעושקת נחשפת לאור השמש, מאתגרים את הסכיזופרניה שלנו ומתורגמים להיסטריה. אבל כדי להחלים עלינו להרחיק את מחולל המחלה: השליטה הכוחנית והבלתי מוסרית על גורלם של אחרים.
עו"ד ספרד הוא היועץ המשפטי של ארגון "שוברים שתיקה" ושל ארגוני שלום וזכויות אדם ישראליים אחרים
