צילום של דניאל בר אור בהפגנה נגד המשט לעזה. בר אור זכה בפרס הראשון בתחרות לצילום "עדות מקומית" לשנת 2010.

במאי 1992, נדקרה הנערה הלנה ראפ למוות על ידי פלסטיני בטיילת בת ים. עשרות אלפים מתושבי בת ים התפרעו במשך 5 ימים. הם בזזו רכוש, גרמו נזקים, ופגעו בכל מי שנראה ערבי. גם מקומו של ברוך מרזל לא נפקד, והוא נשפט ל-8 חודשי מעצר על תנאי בגין חלקו בארועים. זה קרה ערב מערכת בחירות, תמונות מההפגנות בבת ים שולבו במערכת התעמולה של מפלגת העבודה, ורבין הבטיח בנאומיו "להוציא את עזה מתל אביב". לאחר הבחרו לראשות הממשלה ב- 1993, רבין הוציא את עזה מתל אביב, ומאוחר יותר הוציא אריאל שרון את תל אביב מעזה.

אבל הבעיות לא נפתרו. פחות מעשרים שנה אחרי, שוב הפגנות שנאה בבת ים ובשכונת התקווה, ושוב לא נפקד מקומם של ברוך מרזל ויורשי כהנא, שאינם מחמיצים הזדמנות לדוג קולות עתידיים במים עכורים. אבל, הפעם ההפגנות אינן נגד תושבי עזה. הם נגד מבקשי מקלט מאפריקה, שהחליפו בשכונת התקווה את תושבי עזה. מדובר רק ב- 20 אלף איש, אשר אינם מהווים סכנה בטחונית, אבל, לדעת הממסד והרחוב, הם בכל זאת מהווים סכנה דמוגרפית למדינת היהודים, ומטרד חברתי.

לכן החליטה הממשלה להקים "מחנה מעצר פתוח" למבקשי המקלט ולילדיהם; הם זכו בתואר "מסתננים", מונח שהיה שמור לפלסטינים בשנות החמישים והשישים. השר לבטחון פנים אהרונוביץ שיחרר הצהרות על שיעור הפשיעה הגבוה בקרבם, ומומחי בריאות מדברים על אחוז גבוה של מחלות מדבקות בקרב האפריקאים. לפני 60 שנה רוססו ב-די.די.טי. יהודים מארצות ערב, שחלקם מתגוררים בשכונת התקווה. הם היו השחורים של אז, אבל הדור הצעיר שגדל בתקווה לא ידע את זה או ביקש לשכוח.

מה הקשר בין הוצאת עזה מתל אביב לבין כניסת אפריקה לתוכה? הקשר ישיר. כידוע, הרוב המכריע של תושבי עזה ששהו בישראל סיפקו לחברה הישראלית פועלים זולים, שחזרו כל ערב או כל שבוע הביתה, ללא תביעות מיוחדות ממדינת ישראל. הם עבדו בכל אותם "עבודות שחורות" שהישראלים החדשים לא היו מוכנים לעבוד בהם, כמו מסעדות, חקלאות, בניין ונקיון. כך הרויחה ישראל ב-1967 גם שטחים, גם שווקים חדשים, וגם כח מילואים זמין של עבודה זולה, והפכה למיני מעצמה. המחיר הגבוה, של אבדן הלגיטימיות והרוב היהודי עוד לא נראה אז באופק.

אולם האידיליה לא נמשכה לנצח. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1988 הפכו הפלסטינים לבעיה בטחונית, והכלכלה הישראלית שהתמכרה לכח עבודה זול נצבה מול דילמה. מאחר ולא בא בחשבון שהישראלים יחזרו לעבוד עבודות כפים, או שיכניסו את החרדים לשוק העבודה, אישרה שרת העבודה דאז, אורה נמיר, את יבוא העובדים הזרים בכבילה, בתנאים שכונו, ובצדק, עבדות מודרנית. זה התחיל בשנה שבו נחתם הסכם אוסלו (1993) בטפטוף, והפך לשטפון. מהגרי העבודה החדשים היו נוחים, זולים, זמינים 24 שעות ביום, חסרי תביעות פוליטיות, ולא מוסלמים. והעיקר - שהותם בישראל הוגבלה ל-5 שנים, להשתמש ולזרוק ללא שום התחייבות.

הישראלים התמכרו, ורצו כמה שיותר. לפי הערכות גסות, ישנם בישראל 100 אלף מהגרי עבודה חוקיים, ו- 150 אלף מהגרי עבודה "בלתי חוקיים", שנשארו בישראל אחרי תום חמש השנים. הם התחתנו וילדו ילדים שעברית היא שפת אמם, ולפי כל קנה מידה אנושי ואזרחי היו אמורים להפוך לאזרחים ישראלים לכל דבר. אותם, את מהגרי העבודה שעשו בישראל את ביתם תופסת הממשלה באישון לילה וזורקת אותם לארץ שכבר חדלה להיות ארצם. משפחות מופרדות בכח, וילדים חיים בפחד מתמיד להתפס. התמונות קשות, והמבוכה גדולה.

מדוע יצא הכעס דווקא נגד מחפשי המקלט מאפריקה, ולא נגד התאילנדים, הסינים וכו'? ראשית, משום שמהגרי העבודה הראשונים הם בלתי נראים. הם מתגוררים אצל מעסיקיהם, בבתים, בחצרות האחוריות, ובקרוואנים מתפוררים. שנית, הם הביאו רווחי ענק לחברות כח האדם המייבאות אותם, ולמעסיקים. שלישית, הם חסכו למדינת ישראל הוצאות רבות שהיה עליה להשקיע במיכון ובסבסוד החקלאות, ובהקמת תשתיות סיעוד.

לא כן מבקשי המקלט החדשים. הללו הגיעו ללא הסדרי כבילה עם ממשלת ישראל, ולא שלמו 10.000$ לחברות כח אדם המקורבות לכמה מחברי כנסת. הם שחורים, ורובם מוסלמים! ובנוסף, הם מסתובבים באופן חופשי ושוכרים דירות (במחיר מופקע) בשכונות מוכות העוני והמוזנחות בערי ישראל. כל זה לא מנע מבתי מלון ועסקים בדרום להעסיקם בתנאי ניצול. אלא שהגידול המהיר במספרם יצא מכלל שליטה, ולא חסרים גזענים כברוך מרזל ומיכאל בן ארי כדי להצית אלימות. כל זה נראה רע בעולם, ושוב נתניהו מגלגל עיניים לשמיים, ומבקש מתושבי מדינתו להתאפק, ולתת לו לנהל את העניינים על פי דרכו.

גם באירופה יש מהגרי עבודה. אך למי שנשאר ומקים משפחה שמורה הזכות להתאזרח. בכמה מדינות כניסת העובדים הזרים נערכת אפילו בתאום עם איגודים מקצועיים מקומיים, ומוגבלת לתחומים שבהם באמת חסר כח אדם. מהגרי העבודה המוסדרים אינם כבולים, וזוכים לתנאי תשלום עפ"י חוקי העבודה המקומיים. באירופה מהגרי העבודה מהווים 2-3% מכלל כח העבודה המקומי, בעוד שבישראל הם מגיעים ל-10%, ובחקלאות וסיעוד הם מהווים למעלה מ50% מכח העבודה.

הקפיטליזם הגלובלי, המזיז מליוני בני אדם ממדינות עניות לעשירות, אינו עולה בקנה אחד עם השמירה על רוב יהודי, שמחייב לנהל כלכלה סגורה ואוטרקית, ולסגור כל מי שאינו יהודי מאחורי חומה או גדר תיל. רעיון המדינה היהודית גם כרוך בסבסוד החברה היהודית והמנעות מיצירת פערים בתוכה, בניגוד מוחלט להגיון השוק החופשי ולמציאות.

במלחמתה על הרוב היהודי, ישראל אינה יודעת מה היא רוצה. היא רוצה להפרד מהפלסטינים אבל לא מהכיבוש; היא רוצה פועלים זרים אבל שלא ישתקעו בארצה; היא רוצה להיות מדינה דמוקרטית, אבל מצרה את זכויותיו של המעוט הערבי. ישראל נמצאת בתוך סתירה פנימית ללא אסטרטגיה לפתרונה לבד מטמינת ראשה בחול. כתוצאה מכך היא גם מאבדת בהדרגה את הרוב היהודי שלה, וגם נדחפת לביטויי גזענות שפלים נגד קבוצות הולכות וגדלות. מיום ליום ישראל מאבדת את הלגיטימיות שלה בעולם.