הרבה יותר מאייזנר | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

הרבה יותר מאייזנר

הרבה יותר מאייזנר

source: 
אתר "העוקץ", במה ביקורתית בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, תקשורת, תרבות ועוד
author: 
אייל הראובני

 

ישראל מייבשת, מדירה וממלכדת את הפלסטינים בבקעת הירדן, במהלכים מורכבים הכוללים שורה ארוכה של מתכננים, מבצעים ומפקחים. אייל הראובני על הגזל היומיומי המתרחש בממלכתו של סא"ל שלום אייזנר

ההוקעה המהירה של האלימות הבריונית של סמח"ט הבקעה, סא"ל שלום אייזנר, ומיד אחריה הקאתו משדרת הפיקוד של הצבא מסייעת לכולנו להעמיק את ההדחקה ארוכת השנים של אופיו האלים של הכיבוש הישראלי. אלימות הכיבוש היא בעיקרה ביורוקרטית, משפטנית ומיושמת לא רק על ידי לובשי מדים. לאלימות אפורה זו, בלתי פוטוגנית בעליל, אחראים שופטי בית המשפט העליון, מהנדסי חברת מקורות, פקידי המנהל האזרחי, פקחי רשות שמורות הטבע ושורה ארוכה של פקידי משרדי הממשלה. אלה, יותר מאייזנר, מנסחים את תמציתו של הכיבוש. אולי משהו על העובדה שכולנו שותפים?


משפחה פלסטינית מפונה מעין חילווה, אחרי שביתה נהרס על ידי צה"ל ללא צו הריסה, 23.6.11. צילום: אן פק/אקטיבסטילס

בממלכתו של אייזנר, בקעת הירדן, ישראל מייבשת, פשוטו כמשמעו, את הפלסטינים. ישראל, באמצעות 28 קידוחי המים של מקורות באזור, גוזלת מדי שנה עשרות מיליוני מ"ק מיםinfo-icon מהפלסטינים ומקצה אותם להתנחלויות האזור. רשות המים מקצה למתנחלי רועי שבצפון הבקעה כל יום 431 ליטר לצריכה אישית, כפול מהצריכה בתוך ישראל, ועוד אלפי ליטרים לחקלאות אינטנסיבית, כולל לבריכות גידול דגי נוי. הישוב הבדואי אל חדידיה, המרוחק עשרות מטרים מרועי, לא חובר לרשת המים שפרסה מקורות. באל-חדידיה צריכת המים מסתכמת בעשרים ליטר ליום לנפש, בערך כמו בדארפור.

אדריכלים ומהנדסים במנהל האזרחי יצרו את המלכוד התכנוני שמדיר את הפלסטינים מרוב שטחי הבקעה. אלה נמנעו מהכנת תוכניות מתאר ראויות ליישובים הפלסטינים באזור בתירוצים שונים. פעם בתואנה שתכניות האזור מימי המנדט הבריטי לא הכירו ביישובים אלה, פעם בתירוץ שאלה שוכנים באזורים שמערכת הביטחון סגרה כ"שטחי אש" או שאדמותיהם נחוצות לכבישים מהירים שמעולם לא הוקמו. לקהילות הבדואיות מעולם לא הוכנו תוכניות מתאר. בהיעדר תוכניות ואפשרות לבנות בהיתר, המנהל האזרחי הורס מדי שנה עשרות מבנים ביישובים הפלסטינים בבקעה ומותיר מאות אנשים חסרי קורת גג.

משפטנים ניסחו את הצווים הצבאיים שאפשרו גזל של אדמות שהיו בבעלות פליטים פלסטינים לשם הקמת התנחלויות וחסמו כמעט שמונים אחוז מאזור הבקעה בפני הפלסטינים. צווים אלה מונעים מהפלסטינים לעבד את אדמותיהם שממזרח לכביש הבקעה (כביש 90), אותן עיבדו טרם הכיבוש, בתואנה שאלה אזורי ביטחון. למתנחלים, כמובן, הותר, לעבד אדמות אלה. 46% אחוז מאדמות הבקעה וצפון ים המלח נסגרו בצווים כ"שטחי אש", למרות שאלה ממוקמים בצמוד לכבישים ראשיים או בסמוך לשטחים חקלאיים המעובדים על ידי תושבי ההתנחלויות. במקרים מסוימים, שטחי האש עצמם מעובדים על ידיהם.

 


מימין: עין אל עוג'א החרב היום. צילום: אייל הראובני, בצלם, 23.3.11. משמאל: עין אל-עוג'א בימים יפים יותר, אוגוסט 2004. צילום: איתמר גרינברג

פקחי רשות הטבע והגנים מנהלים את אתרי התיירות והאתרים הארכיאולוגיים המרכזיים באזור. אלה הוכרזו כשמורות טבע וגנים לאומיים ונסגרו בפני הפלסטינים. חברות ישראליות מנהלות את החופים הצפוניים של ים המלח שהוכללו בתחומה של מועצה איזורית מגילות. מחצבה ישראלית הנמצאת מזרחית להתנחלות כוכב השחר, שהוקמה על ידי איש המנהל האזרחי לשעבר, גוזלת את משאבי הטבע של האזור, כשביזה זו אושרה על ידי שופטי בית המשפט הגבוה לצדק.

פקידי המנהל האזרחי שמאשרים העסקת פועלים פלסטיניים בהתנחלויות האזור לא מטריחים עצמם באכיפת חוקי העבודה על ההתנחלויות, וגם פקחי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה יושבים בחיבוק ידיים. כך יכולים המתנחלים לצפצף על פסיקת בג"ץ שקבעה כי חלה עליהם חובת תשלום שכר מינימום לפועלים הפלסטיניים המועסקים אצלם, ולשלם להם פחות משליש אותו שכר, בין חמישים לשבעים שקל ביום.

כדי להתמודד עם אלימות יומיומית ושגרתית זו, שמוטמעת בתוך הדי.אן.איי. של הכיבוש, יידרש מאמץ גדול יותר מאשר תחקיר צבאי.