הגנה אישית

דליה, בתו של אליהו גולומב, ממנהיגי ההגנה, מתרוצצת בגיל 85 בשטחים במסגרת מאבקה נגד הכיבוש. מפתיע? היא בטוחה שדווקא להיפך

"מיס פרזנטיישן", סרט דוקומנטרי שמוקרן ברחבי הארץ, מעלה את הטענה שייצוגן הדל של נשים כמנהיגות ופורצות דרך מקורו בכך שחסרים מודלים של גיבורות, נשים שיהיו תמרורים שיסמנו את הדרך עבור נשים צעירות. 

"גיבורים", כתבה הסוציולוגית אווה אילוז, "מראים לנו כיצד להרחיב ולמתוח את גבולות הקבוצה שלנו, להביא ליצירת צורות חיים חדשות, לנטוש את העבר, להתעלות מעל הקהילייה והנורמות שלה ולפנות אל הלא נודע". 

ביום העצמאות האחרון, בסינמטק תל אביב, בסרט הדוקומנטרי "הציוני האחרון: דב ירמיה", פגשתי גיבורה ישראלית. שמה דליה גולומב והיא סוגרת 85 שנים. היו לה הרבה מקצועות: מורה, מרכזת מרכז מתודי למוזיקה, מומחית לשיטת פלדנקרייז וכיום פעילה בגרעין הנשים האקטיביסטיות של מחסום ווטש. 

רוב האקטיביסטיות של ווטש בנות 80-70-60, משכילות ועצמאיות כלכלית, שמתעדות זה שנים את הכיבוש ופועלות לסיומו. זה ארגון שמורכב מיוזמות חופשיות ללא הנהלה או היררכיה. 

דליה גולומב נולדה בשנת 1927. אביה, אליהו גולומב, הוא ממייסדי ההגנה וההסתדרות. אז איך, שואלים ישראלים, בתו של אליהו גולומב יוצאת נגד הצבא? ועל השאלה התמידית הזאת היא עונה בלי להסס בכלל שהיא דווקא ממשיכה את דרכו. 

וביום העצמאות 2004, כשהדליקה משואה בטקס יום העצמאות האלטרנטיבי מטעם נשות ווטש, ציטטה משפט של אבא שלה שהתפרסם ב-1925 בעיתון "דבר", עוד לפני שנולדה: "לא כיבוש הארץ מיושביה, לא כוח המפחיד ומכניע אחרים, אלא פעולה פוליטית-מוסרית בעולם ושימוש בכוח להגנה". 

לא לפחד כלל

האמת, מחמם לב לעמוד מול אישה בוגרת מעוררת השראה. היא עצמאית, חיה לבד, בעלת סדר יום עמוס, מוח צלול ומחודד, זקופה ופעילה. אישה שלא התעייפה מאכזריות וטיפשות של אחרים. אישה שמוכנה לצעוד בדרכים לא סלולות, שלא מפחדת לנהוג לכל פינה, וגם שאספה בעשרות השנים האחרונות פרספקטיבה היסטורית ובעיקר חפה מסנטימנטים ודיבורים נוסטלגיים על העבר. 

 מבחינתה החיים שלה היום הם המשמעותיים ביותר. וכשדיברתי איתה נזכרתי בהרצאה של "טד", שרצה ברשת ובה מתארת ג'יין פונדה בת ה-75, בעיניים נוצצות, עד כמה הגיל הזה הוא הכי נפלא לנשים, כי הן יכולות להתפנות לחיות חיים מלאים אחרי שסיימו לטפל בכולם. 

 בלי ניתוחים פלסטיים אבל עם אותו ניצוץ בעיניים אומרת גולומב שהגיל והפנסיה מאפשרים לה בימים האלה של חייה,

בגיל 85, לקום עם תחושת משמעות כל בוקר. היא זאת שאחראית מטעם נשות ווטש על סיורים בגדה, "כדי שיראו ויפנימו מה עושים בשם מדינת ישראל, בשמנו אנו, לאנשים שחיים תחת שלטון צבאי מעבר לקו הירוק. ואני נזהרת מלהגיד 'אכזר', כי אני לא רוצה להביע דעה אישית, רק רוצה להראות מצב, בלי אפילו להציע פתרונות. רק רוצה שאנשים יראו במו עיניהם ויחוו את המצב, שירגישו לרגע על העור שלהם". 

היא מצלמת הפגנות ואחר כך עורכת את הסרטים בביתה (עם חתנה שלימד אותה להשתמש בתוכנת עריכה ועבר תהליך שינוי בעצמו מול החומרים שראה), ומעלה לאינטרנט. יש לה חברים וחברות פלסטינים, והיא מסתובבת בחופשיות ברכב שלה בגדה, בלי נווטן ובלי לפחד בכלל ("אני פותחת את החלון ושואלת איך לנסוע, הם חביבים וצמאים לקשר איתנו"). 

להיות עם חופשי

דליה גולומב נולדה בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב, בבית שמשמש היום כמוזיאון ההגנה, בית שחיו בו בלי פרטיות, כי הכלל הוא הפרט. "היו לנו שני חדרי שינה. בחדר אחד סבתא שלי ואני ובת דודה שלי, הבת של דב הוז שהוריה נהרגו בתאונת דרכים איומה והיא התייתמה ועברה אלינו וישנה איתי במיטה. בחדר השני גרו אבא, אמא ושני האחים, ובחדר הגדול שהיה הסלון התקיימו הישיבות של ההגנה". 

 את הסרט הדוקומנטרי על הלוחם דב ירמיה, "שאת הדעות השמאלניות רכש דרך כל המלחמות ומבצעי התגמול שהתרחשו בארץ הזאת", באה לראות בתקווה לפגוש אותו. ב-1938, כשנסעה עם אביה לחניתה, מיישובי חומה ומגדל, פגשה בפעם הראשונה את דב ירמיה שניגן כל הלילה באקורדיון, וכולם שם שרו ורקדו. 

 "אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו, ואני אומרת: אדם הוא תבנית נוף תקופתו. אבא שלי ודב ירמיה חיו בתקופה שהמעבר מהגלות ליצירת ישות יהודית היה הכרחי ובדמם. ואני לא כופרת בזה שאנחנו זקוקים לבית לאומי משלנו, אבל המדינה אכזבה אותנו. 

 "אני חושבת שמה שקרה לקומוניזם קרה לציונות במובן הזה שהקומוניזם היה רעיון סוציאלי נפלא, אבל האנשים שהגשימו אותו עיוותו אותו לגמרי. אותו דבר קרה לציונות, שכוונותיה עוותו אחרי שהוקמה המדינה. במקום לגאול את העם אנחנו גואלים אדמה שעליה חיים פלסטינים. ובמקום עם חופשי הפכנו לעם כובש, שכל עוד הוא כזה - הוא איננו חופשי". 

 בסיורים שהיא מדריכה בגדה, מפגישה דליה גולומב את הבאים עם פלסטיני מקלקיליה שעובד את אדמתו במרחב התפר שהוא שטח צבאי סגור, ועם אדם שגדר מפרידה בינו לבין אדמותיו וגם מוגדר כ'מנוע שב"כ', כלומר מנוע מלעבור לשטח ישראלי, ולכן הוא לא יכול לעבוד את אדמותיו, ואין לו מקור פרנסה. 

 לבסוף מגיעים לבית האחרון בכפר מסחה שגובל בבית האחרון של אלקנה ולכן הופרד מהכפר. הבית מוקף גדר שיש בה פשפש, ואפילו לסבת המשפחה אסור לעבור בו, כי רק להורים יש רישיון. "המצב הפרדוקסלי הזה הוא תמצית הכיבוש", אומרת דליה. 

 יש לה ילדים, נכדים ונינים שגאים בה, אבל היא מצטערת על כך שהם לא פעילים פוליטית. ביום שישי האחרון, בהפגנה לצד אנשי הכפר הפלסטיני קדום, חטפה כמו כולם רסס של גז מדמיע בעיניים, מה שלא מנע ממנה להקליט ולצלם את ראש הכפר ונער שנפצע קשה מרימון, לערוך את החומר ולהעלות לאינטרנט. וכשאומרים לה "דליה, עד מתי תברחי עם מצלמה מזרנוקי הגז בכפרים בגדה, הרי זה גם מסוכן", היא עונה "השמים הם הגבול, תרתי משמע".