שגרת הכיבוש שכדי להסתירה הפכה ישראל את נתב"ג לשטח צבאי סגור

כשירות למאזיני רשת ב' שאינם מסתפקים בדיווחים על מצב זכויות האדם בסוריה ולקוראי "סרוגים" שאינם חושבים שאייזנר הוא מופת למוסר יהודי, הנה שני סיפורים משגרת הכיבוש. מראות, שכדי להרחיקם מעיני העולם הפכה ממשלת ישראל את נמל התעופה הבינלאומי למוצב צבאי.

אלמלא היתה המשטרה מגרשת אותם וקצינים מפוצצים להם את הפרצוף, היו פעילי זכויות האדם יכולים לשמוע את הסיפור הראשון מפי הרב אריק אשרמן, מארגון רבנים למען זכויות אדם (ואגב כך מגלים, שלא כל ציוני דתי הוא גרופי של אייזנמן). זה עשר שנים הארגון ופעילי תעאיוש עוקבים בתסכול אחרי התפתחות מאחז אביגיל בדרום הר חברון. במרחק מטרים ספורים מבתי המאחז נמצאות אדמות פרטיות של פלסטינים, שהמדינה הכירה בזכויותיהם עליהן. ככל שהמאחז מתרחב, מתרחב גם השטח שלפלסטינים אין גישה אליו, או שהמתנחלים מרחיקים אותם בכוח כל אימת שהם מבקשים לעבד את אדמתם.

"אני זוכר את היום, שבו הועלה לשם הקרוואן הראשון", אומר אשרמן, "מאז המאחז עולה כפורח מתחת לאפם של אנשי המינהל האזרחי ולנגד עיניהם הרואות את השלטים הגדולים 'אנחנו גדלים' של 'אמנה' - יזמת הבנייה של מועצת יש"ע. לפני שלושה שבועות הבחינו אנשינו בחפירת הכנה של בית מגורים ובעבודות סלילה של דרך חדשה על אדמה פלסטינית פרטית. הם עלו למאחז עם אחד מבעלי האדמה הפלסטינים, צילמו את הכלים הכבדים בשעת מעשה והתקשרו למינהל האזרחי. קצין ששמו תומר הגיע למקום וגם רכז הקרקעות מטעם המועצה האזורית. כעבור יומיים התקבלה הודעה, שהעבודות חודשו. פעילים ישראלים ובינלאומיים שבו למקום, תיעדו את העבודות והזמינו את המשטרה ואת אנשי המינהל האזרחי".

איור: עמוס בידרמן.

אנשי החוק, האמורים לפקח על הנעשה בשטח שיפוטם ולעצור את מפירי החוק בלא עזרה של פעילי שלום, טענו בפני הפעילים כי העבודות הופסקו קודם שהגיעו למאחז. אשרמן מציין, שכל אימת שפלסטינים נתפסים בשעת מעשה בנייה לא חוקי הרשויות הישראליות נוהגות להחרים את הציוד. לעומת זאת, בתיעוד המצולם שהגיע לידי "הארץ" נראים הכלים הכבדים של הקבלן הישראלי שעבד במאחז מסתלקים מהמקום באין מפריע.

"הבנייה הבלתי חוקית של המתנחלים היא רק חלק אחד ממערכת תכנונית ומדיניות של הקצאת קרקע המוטות מראש לטובת המתנחלים", מסכם אשרמן, "בהעדר כוח פוליטי וייצוג במערכות התכנון הצבאיות, וללא תוכניות מתאר, הפלסטינים אינם מצליחים לקבל היתרים אפילו כדי לבנות על שטחם הפרטי".

תגובת דובר מתאם הפעולות בשטחים: המקרה של אביגיל מוכר, והבנייה במקום הופסקה.

מי כאן מפגר?

אלמלא הטיפול שקיבל מגיבור המלחמה בקרב הבקעה, הייתי מציע לפעיל השלום מדנמרק (שהמסים שלו, כמו של שאר אזרחי מדינות האיחוד האירופי, מממנים את הכיבוש בשטחים) להיפגש עם חיה א', פעילת מחסום ווטש, ולשמוע מפיה רשמים מהדיון שהתקיים ב-4 באפריל באולם בית המשפט הצבאי במחנה עופר. הנה תקציר.

השופטת אסתר אדר קוראת את כתב האישום נגד מאלכ מחמוד עלי עלאמי, כבן 20, שנאשם ביידוי אבנים בכביש 60 ואף הודה במעשה. המתורגמן מתרגם, והשופטת שואלת: אתה מבין? עלאמי מהנהן בראשו. חיה א' קמה ומבקשת לדבר: "אני מיודדת עם המשפחה ומכירה את מאלכ מאז שהיה ילד בן שמונה. הוא לוקה בפיגור עמוק ואינו מסוגל למעשים כאלה". אדם שהציג את עצמו כדוד של מאלכ קם ומוסיף "גם אבא שלו כזה. זו מחלה תורשתית". המתורגמן מתרגם "תורשתית" ל"נפשי". השופטת מורה שפסיכיאטר המחוזי יבדוק את עלאמי ויודיע לבית המשפט אם הוא מבין את ההליך המשפטי ואחראי למעשיו.

עלאמי ישב בכלא כחודש. כיצד התנהלה החקירה של בחור מפגר, המהנהן בראשו במענה לכל שאלה? מה היה קורה אלמלא קמה חיה ואמרה בעברית את מה שהיא יודעת? כמה מאלכים נמקים בבתי הכלא הצבאיים של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון?