מתרגלים למחיר הכיבוש

האם תהליך השלום נפח את נשמתו, והקיץ הקץ על פתרון שתי המדינות? ספק אם יהיה רגע מובחן שלאחריו נדע שאין עוד טעם לדבר על חלוקת הארץ. שר ההיסטוריה לא יכנס מסיבת עיתונאים, משרד החוץ האמריקאי ימשיך לשלם מס שפתיים ל"חזון שתי המדינות" וארגוני השלום לא יכריזו שסוגרים את הבסטה. השלום ימות בקול דממה דקה: פחות ופחות אנשים ידברו על הסדר מדיני, פחות אנשים יכתבו עליו, וכך הוא יתנדף בהדרגה מחיינו.

סקרים מצביעים על רוב עקבי, הן בישראל והן בקרב הפלסטינים, התומך בהסכם שלום במסגרת מתווה של שתי מדינות. אבל הסקרים מטעים. גודל התמיכה בהסכם אינו מנבא את היתכנותו. לתמיכה ציבורית אמורפית ברעיון שתי המדינות אין משקל פוליטי אם אינה מלווה בהכרה בחשיבות המהלך ובדחיפותו, בהבנת מחירו הנקוב של השלום ובנכונות להתגייס בקלפי למען מי שהסדר כזה נמצא בראש מעייניו.

הניסיון לאיים על הישראלים שאם לא נזדרז להחזיר את השטחים נעמוד בפני מדינה דו-לאומית נכשל כישלון חרוץ. האיום נשמע חלול, היסטרי, מופשט. במציאות של הפרדה אי אפשר לדמיין מצב שבו מוחמד ועאיישה מרמאללה משתתפים בבחירות לכנסת וקובעים מיהו ראש ממשלת ישראל. ומה שאי אפשר לדמיין, לא יכול להפחיד.

שלושה גורמים עיקריים עמדו ביסוד הגיבוי שהעניקה דעת הקהל ל-12 שנה של מהלכים מדיניים, מאוסלו ועד ההתנתקות. הראשון הוא השאיפה לנורמליות ולהסדרת הקיום הישראלי-ציוני, שיושגו בזכות לגיטימציה במזרח התיכון ובעולם והפריחה הכלכלית שתבוא בעקבות השלום. השני הוא השאיפה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום החיכוך האלים. השלישי הוא החשש מהעולם.

השיקולים הללו אינם קיימים עוד. הישראלים נהנו מפירות השלום בלא ששילמו את מחירו: כל העולם עושה עסקים עם ישראל והמשק צומח, אף שלא ויתרנו על הכיבוש. בזכות הצלחתה הכלכלית ישראל מרגישה נורמלית מתמיד, ואת הנוקשות מול הפלסטינים היא מגדירה כהשתחררות מאשליות. ההתנגדות הפלסטינית דוכאה. בזכות הגדר וההפרדה בשטחים הישראלי הממוצע לא רואה פלסטינים בכלל, וכשלא רואים פלסטינים, לא רואים בעיה פלסטינית. גם פרדיגמת "העולם לא ירשה להמשיך בכיבוש" קרסה עם התרסקות המהלך הפלסטיני להשגת הכרה באו"ם.

האליטות הישראליות והפלסטיניות מדירות רגליהן מפתרון שתי המדינות. הפלסטינים התייאשו, בעוד שרידי השמאל בישראל התמסרו למאבקים חברתיים שמסתיימים בקו הירוק, ולוויכוחים פנימיים. גם תנועת השלום השתנתה: משקלם של ארגוני השלום העוסקים בקידום הסדר פוליטי ירד, ומשקל ארגוני הכיבוש, המתמקדים בהיבטים הומניטריים של השליטה בשטחים אך אינם נוגעים ישירות בשאלת פתרון הסכסוך, עלה. מצב זה מלמד על חלחול התפישה שהכיבוש הוא קבוע.

האם ההדחקה תתנפץ? האם אומה שבוחרת מדעת בעיוורון, סופה שהמציאות תתדפק על דלתה ותתבע תשלום בריבית דריבית? יש להודות ביושר שתרחיש כזה אינו נראה לעין כעת: לא התעוררות פוליטית ישראלית, לא לחץ בינלאומי אפקטיבי, לא צעדים פלסטיניים שיערערו דרמטית את שיווי המשקל. את מחיר הכיבוש אנו משלמים באלפי דרכים, והוא כבד, אולם רוב אזרחי ישראל למדו לחיות אתו, כפי שאסירים לומדים לחיות בכלאם. מתרגלים.