מי מכיר את הקו הירוק?

הציבור הישראלי שומר באדיקות על זכותו לא לדעת. הוא לא רוצה לדעת שנתניהו דחה את ההצעה הפלסטינית לקיים משא ומתן על פתרון של שתי מדינות בגבולות 67' עם חילופי שטחים מוסכמים ופריסת כוח בינלאומי בגדה. אחרי "האח הגדול" קל יותר להירדם עם הסיפור על יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שלא השיב להצעה של אולמרט לקחת את כל הגדה.

אז למה בעצם נתניהו לא חוזר על אותה הצעה וחושף את פרצופם האמיתי של הפלסטינים? למי באמת אכפת? אנשים שחרדים מפני "שואה שנייה" לא פנויים לשמוע שבעוד שבועיים ימלאו עשר שנים להחמצת יוזמת השלום של הליגה הערבית, שמציעה לנו יחסים נורמליים עם מדינות ערב בתמורה לנסיגה מהשטחים ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטת האו"ם 194.

ראש הממשלה צודק בהחלט, זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה. אבל לא מגיע לנו לדעת סוף סוף לאיזו מדינת ישראל הוא מתכוון? מדינה יהודית בגבולות מוסכמים ומוכרים? מדינה דו-לאומית ודמוקרטית בין הים לירדן? מדינה יהודית, פסוודו-דמוקרטית ומצורעת, שמנציחה את כיבושו של עם אחר וגוזלת את אדמתו? למי אכפת? לשלי יחימוביץ', שהעשרתם של כמה טייקונים בישראל מעסיקה אותה יותר מהעשרת אורניום באיראן?ליאיר לפיד, שאמר בשבוע שעבר בפורום סגור שהוא תומך כמובן בשלום עם הפלסטינים, אך לצערו הרב מאוד אין עם מי לדבר? הנבואה הזאת קרובה מתמיד להגשים את עצמה.

נכון, השלום והזהות הישראלית מטרידים את ציפי לבני, אבל כולם יודעים שהיא פראיירית. אחרת היא לא היתה מחמיצה את ההזדמנות להצטרף לממשלת נתניהו-ליברמן-ברק, בגלל סתם עקרונות. גם לזהבה גלאון יש מה לומר בענין הזה, אבל מי מתייחס לדיבורים של שמאלנים? ומה עם האנשים והנשים הטובים, שלא נשארים בכורסת הטלוויזיה ויוצאים להפגין ברחובות וגם בפייסבוק? הם עסוקים באיחוד השורות במאבק "הא-פוליטי" להורדת מחירי הקוטג' והשוקולד.

את המאבק על דמותה של המדינה שבה יגדלו ילדינו אנחנו משאירים ל"ישראל שלי" ול"אם תרצו". הפעילים שלהם יודעים היטב באיזה צד של הקו הירוק נמצאת טול כרם. הם חולפים על פניה מדי יום בדרך להתנחלות שלהם. אצלם הקו הזה נמחק מזמן, ביחד עם קווי יסוד של דמוקרטיה נאורה. בקרוב אצלנו.