עוד לפני שהנושא נחשף לציבור קוראי הארץ כולו ומשם לציבורים רחבים יותר, הוא כבר נדון והופץ מס’ פעמים באינטרנט, בין השאר על ידי (ראו קישורים בסיפא), ואת מה שהיה לי לומר אמרתי ממילא ליששכרוף ופורסם בעיתון, ונטחן עד דק ברשתות החברתיות.

מנקודת מבטי, אין שום השפעה להפגנות הללו על סוגיית הפסקת הכיבוש, ונזקן לחברה הישראלית בהעלאת החשיפה לדפוסי אלימות של אזרחיה – גדול. האוריאנטציה של חלק רעשני במיוחד מהארגונים הללו היא שוביניסטית, נרקסיסטית ואלימה, בדיוק כמו זו של חיילי מג"ב ושל המתנחלים, כשנשים הן באופן טבעי הקורבנות הראשוניים והשקופים שלה (ע"ע החלטה 1325 של האו"ם, המגנה את השימוש בנשים ככלי נשק במלחמות).

תחקיר הארץ מעניק משנה תוקף (ומכך חשיבותו העצומה) לעדויות שכבר פורסמו בבלוגים שונים, ומחזק את דעתי שאין לנשים מה לחפש שם, ושהדרך היחידה ליצירת חלופה אפקטיבית למאבק הגראס-רוטס בכיבוש היא פירוקם וביזורם של הארגונים הללו. חלום באספמיה? אולי. למעט התקדים המנהיגותי שיצר לנו נלסון מנדלה, כנראה שנפש האדם קטנה מיומרותיו, והדרך לצאת מהקופסה הפטריארכלית ואחוזת הבעתה מן ה"אחר", עוד ארוכה.

לכן, למען התיעוד אני כן דנה בנושא כאן בבלוג, אולם בהיבטים שבאופן טבעי אינם נכנסים לתחקיר חדשותי;

נשים בסוף

נשים בסוף הוא שמו של פוסט מצויין שפרסמה ד"ר נעמה כרמי ביולי 2010, עת סערה הרשת מסוגיית דרישת פעילי שייך ג’ראח מן המפגינות להגיע ב"לבוש צנוע". עיקר תגובות הפעילים עסקו במה שאני מכנה "תיעדוף זכויות אדם". היינו – זכותכן הריבונית להחליט מה אתן לובשות בבוקר, או כפי שעולה מחשיפת ההטרדות – להיות מוגנות מהטרדה מינית, יכולה לחכות. המאבק בכיבוש חשוב יותר. התפיסה הזו מסמלת את מקומן של נשים בשמאל הישראלי מקדמת דנא. כפי שבהתיישבות הן היו שוות אולם שובצו בתורנויות גנון, כביסה ומטבח, ובשמאל של אחרי מלחמת לבנון השנייה הן היו שוות אבל רק הגברים הגיעו לעמדות מפתח בחברה הישראלית (The proof is in the pudding), כך גם בשמאל ה"רדיקלי" של השנים האחרונות הן שוות, אבל הגנה על זכותן למרחב בטוח והוקעת המטרידים תחכה עד שיסתיים הכיבוש.

העניין הוא ששמאל בבסיסו הוא הומאניזם וזכויות אדם. אדם נחשב/ת כל בן/בת אנוש באשר הם/ן. המתנחל/ת והפלשתינאי/ת שזכויות האדם שלהם/ן מופרות, זכאים לאותה הגנה ממני כאשת שמאל, גם אם אני חלוקה מהותית על גישות שמייצג/ת אחד/ת מהם/ן או שניהם. אני לא רואה הבדל מהותי בין המתנחלים שמגלים סולידריות עצומה למתנחלים-דתיים וליהודים (בסדר  הזה) ואנטי-סולידריות לפלשתינאים ול"גויים", לבין פעילי ופעילות שמאל שסרבו למשל לצאת להגנתה של ד"ר חנה קהת כשזו פוטרה מעבודתה במכללת אורות באלקנה בגין דיעותיה הפמיניסטיות, רק כי היא מתנחלת ו"כובשת" (רגע, ואתן לא? הרי בבסיס המחאה שלנו עומדת העובדה שהכיבוש כורך את כולנו כישראלים בהגדרת הכובש). העיוורון של תפיסת ה"אחר" הזו כה גדול, שהעובדה שהמל"ג תמך בפיטורין, מה שאותו מל"ג עשוי לעשות במקומות שאינם "כבושים" (היינו הפרה לא דמוקרטית בעליל של זכויות האדם של המפוטרת), לא היה בה כדי לשאוב אותם מעבר לתפיסת הזהות הצרה של "מתנגדות לכיבוש", שמאפילה על כל זהות אחרת והופכת אותן לדמויות שטוחות, חד מימדיות שפניהן אינם לשלום.

פוליטיקה של זהויות

בפוליטיקה של הזהויות, בוחרים לעצמם פעילים ופעילות זהות אחת מייצגת, שהופכת לפריזמה היחידה דרכה הן/ם רואות/ים את העולם. למשל, הכיבוש דחוף וחשוב מטיפול בהפרת זכויות האדם של נשים. למשל, כשפרסמתי את תגובתו של פרופ’ יוסי יונה (מזרחי, אקס-פנתר) להצעה לצרף מומחיות פמיניסטיות לועדות האלטרנטיביות ("הוספתן תחבל בפעילות הוועדות"), הגיבה מישהי בקיר הפייסבוק שלי ש"יש לי דיעה אבל לא אומר אותה על הקיר הלבן שלך" – הסולידריות העדתית עם מי שמייצר ישירות או בעקיפין פגיעה בנשים מעדתו, גובר על תפיסת זכויות האדם וכבוד האדם של נשים בכלל, ועל המחוייבות לכאורה של כל פמיניסטית מכל זרם שהוא להוקיע את הפרתם. בתופעה דומה נתקלתי בזמנו גם בקבוצה איזוטרית של שמאלניות אבירות הזהות הקווירית, שרואות בזנות ביטוי לגיטימי של מיניות, כשהאידיאולוגיה שלהן ("את לא מבינה מה זה פמיניזם סקס-פוזיטיב, לכן את רואה שם דיכוי") הופכת להיות המסך היחידי דרכו הן רואות את המציאות. מאידך, לא יפקד מהרשימה הזו מקומם של אלילי הציונות הדתית, שהפכו את זהותם הציונית-דתית ואת עיוורון השונויות שלהם לפלקט היהודי האותנטי, האמיתי, הנכון.

לכל אלו קוראים, במילה מסכמת אחת, שוביניזם. שוביניזם היא מילת תואר לשנאת האחר על בסיס דת, גזע ומין (ואני מוסיפה – מיניות), ונקראת על שמו של ניקולס שובין, לאומן מצבא נפוליאון, שהתברך ביכולת האינסופית להרוג, לענות ולאנוס את כל מי שהוא/היא ה"אחר", היינו – לא צרפתי טהור. ה"אחר" הופכ/ת לפלקט, חפץ, נטול סובייקט ולכן ניתן לעשות ל"אחר" כל מה שאסור לעשות לחברות וחברים בקבוצה שלנו. לכאורה, בשורות השמאל, ה"אחר" הוא הצבא, הממשלה והימין, אולם מסתבר שהמציאות מרובדת ובתוך הקבוצה, האחר היא האחרת, וזכויות האדם שלה שקופות. הדיסוננס הקוגניטיבי של להיות שוחרי זכויות אדם המתעדפים זכויות אדם (של גברים פלשתינאים לפני נשים ישראליות ופלשתינאיות כאחת) לא חודר את מסך הזהות המוחלטת. מי שמתריע/ה על כך, זוכה להוקעה אלימה.

כשבוחנים את מאפייניה הטיפוסיים של כת, מוצאים לא מעט חפיפה ביניהם לבין הקבוצות בפוליטיקה של הזהויות: הסתגרות/התנתקות ממעגלים חברתיים ואידיאולוגיים אחרים, אי סבילות לביקורת, תגובה אגרסיבית, מכחישה ומתייגת לביקורת, ציות לעקרונות ומנהיגי הקבוצה, אימוץ טרמינולוגיה פנימית, יצירת "אוייבים" משותפים לכל חברי וחברות הקבוצה, סודיות ועוד. למעשה, הקבוצות הללו שצמחו בחברה הישראלית, אינן חלק מהחברה הישראלית אלא יצרו לעצמן חברות משל עצמן, המתקשרות ביניהן בדרך כלל בעזרת טקטיקות גינוי והוקעה ולא ע"י מציאת מכנים משותפים.

מכיוון שכך, הפוליטיקה של הזהויות היא לתפיסתי אחד הכלים המשרתים את ממשלות ישראל לדורותיהם בהטמעת מדיניות נאו ליברלית והנצחת הכיבוש, שבסופו של יום משאירה מתחת לסוליית המגף הממלכתי גם את אלו שנושאות ונושאים אותה בצדקנות רושפת כדגל המהפיכה, וגם את כל שאר מושאיה של הדורסנות של הנאו-ליברליזם התרבותי: נשים, מהגרים ומהגרות, בני ובנות מיעוטים, ילדים, מהגרי ומהגרות עבודה, פריפריה חברתית וגיאוגרפית ועוד. למעשה, מי שמזיקים יותר מכל למאבק הן בכיבוש והן בנאו ליברליזם, הם אלו שמתעטרים באיצטלא של אקטיביזם נגד הנאו ליברליזם ונגד הכיבוש.  באו לברך ויצאו מקללים.

איך הם משרתים את השיטה? הפילוג כמובן. הפילוג הקדוש, הצדק המוחלט, זה שעליו כתב יהודה עמיחי: "במקום בו אנו צודקים / לא פורחים פרחים באביב".

 והשלום?

שלום פירושו וגר זאב עם כבש, בלול התרנגולות הדוגרות על ביצי האווזים. שלום מושג במו"מ מדיני, הוא מבוסס על אינטרסים גיאו-פוליטיים וכלכליים, הוא תלוי הידברות, וקשור קשר הדוק לתפיסות והתארגנויות בחברה האזרחית. הוא מחייב הכרה בכל הגורמים בסכסוך כסובייקטים בעלי זכויות. בהיעדר הידברות פנים-ישראלית, חסרה לנו המיומנות הנדרשת לייצר הידברות החוצה. בראיית ה"נשים בסוף", כמו גם בתחרות ה"של מי יותר גדול" הסמויה בין ארבעת הזרועות הנאבקות על השטח: ישראל (צבא), פלשתין (זרועות השלטון והאזרחים), מתנחלים ופעילי שמאל, נמחקת תפיסת ה"אחר" כסובייקט ועמה יכולת ההידברות. שתי התפיסות עומדות בסתירה מהותית לערכי השמאל, ודי אירוני שדווקא בשמאל הן כל כך דומיננטיות. חשיפת הארץ לגבי השתקת/טיוח ההטרדות המיניות היא רק דוגמה אחת מני רבות.

כפי שמסיימת נעמה כרמי את הפוסט שלה:

אז כדאי להתעורר. ולהפסיק להיות “אדיוטים מועילים”, בלשונו של לנין. אם מישהו רוצה לדעת למה השמאל נראה איך שהוא נראה – הנה התשובה. כי הוא מתפרק מערכיו, מרצון. ואף אחד לא מעריך את מי שלא מעריך את עצמו.

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה?

פרט מצילום של מוטי מילרוד, תחקיר הארץ

באופן אופייני לתגובות פעילי ופעילות הארגונים, התגובה לאינספור חשיפות אינטרנטיות ולתחקיר הארץ היא של הכחשה אגרסיבית המנסה להעמיד את המידע באור "ימני", או "צהוב", או של "חוסר הבנה". כאילו קבלו פעילי השמאל הללו 9 קבין של הבנה וכולנו, נעֶבעֶך, חולקים בינינו את האחד שנשאר. המציאות הפוכה – הפוליטיקה של הזהויות, בתוכה מתגבשות הקבוצות הללו, יש לה לעיתים מחיר של אבדן פרספקטיבה, הידלדלות היכולת לזהות גוונים בין השחור ללבן וצמצום יכולת ניהולו של "דיבייט", המבוססת על ידע, חשיבה ביקורתית וגמישות מחשבתית. אחד מפעילי שייך ג’ראח, שפוסטר האשה הנאנסת שהארגון מתכחש לו (אולם כותבתהפוסט המקורי בעניין הבהירה בפני שהורידה מהדף שלהם) והוא מגדיר כ"מסר מצויין" הוא תמונת הפרופיל שלו, ניסה לפנות אלי מס’ פעמים כ"בובה" ו"מותק" (בבחינת – דעי את מקומך) ונחסם. ההאשמה החמורה ביותר שהוטחה נגדי בגין התראיינותי לתחקיר הארץ כבעלת עמדה בנושא, התייחסה לתמונתי שהופיעה בעיתון: "הצטלמה כמדגמנת תכשיטים". הזמנתי את המטיחה העוקצנית לבוא אתי לשופינג. כבר היו לי קללות, איומים, נאצות, האשמה בחוסר הבנה, הטחות מנשים (תמיד נמצאות הנשים שתגוננה בגופן על הריבון) במשת"פיות עם הימין – כזו עוד לא היתה לי. זה מעורר תקווה. בשופינג, מתחילה תמיד תרגולת-הידברות. 

–