שלושה ימים נמשכה הבעירה
מאז נרצח טלאל רבייא לא שב השקט לרחובות אר-רם.
מזה שלושה ימים שצעירי המקום יוצאים בהפגנות מחאה על רצח חברם, והצבא הודף אותם במטחי ירי ורימוני גז.
"הוא היה רק בן עשרים וחמש, ממשפחה מאוד ענייה, האח שלו זה המנקה מכוניות במחסום..." סיפר ע. ידידי והמשיך: "אפילו שלא הכרתי אותו טוב, בא לי לבכות כשסיפרו לי שהחיילים הרגו ככה סתם, באמת סתם...".
ומאז יום שישי בוער השטח. אל תחושות הכעס והכאב על אבדן חייו של טלאל רבייא מצטרפים התסכול שהלך ונערם וגאה בשלוש השנים האחרונות, שכמו זרם כל העת בנתיבים תת-קרקעיים ופרץ בימים אלו אל מעל פני שטח בכדור הרובה שחדר את גופו של טלאל.
למעלה משלוש שנים, מאז ההפגנות נגד בניית החומה, לא היינו עדות להפגנות סוערות ונחושות שכאלו.
לאט לאט נבטו התחושות והיו למורסה מוגלתית מבעבעת שמקורה בהשלמת החומה שסגרה על אר-רם משלושת עבריה, בליווי גזירות ותקנות הכובש, שהפכו את העיירה המשגשגת והפורחת הזו לבית כלא ליושביה, שנותקו מהעיר שהייתה מרכז חייהם (מזרח ירושלים). אותם אלה שהייתה ידם משגת עקרו אל צדה האחר של החומה, ובאין ואקום הגיעו תושבים חדשים, אוכלוסייה מוחלשת וענייה, והחל תהליך זוחל של קריסת המקום לתוך עצמו תוך סגירת מוסדות חינוך ובריאות, חיסול בתי עסק, ריסוק, ושבר כלכלי גורף.
ההפגנה והמחאה בשעות בהן שהינו במקום לא נרגעו. גם אש החיילים לא פסקה.
האוויר היה רווי עשן ואדי גז מדמיע, ומוקדי תבערה פרצו בקרנות הרחובות.
הנהגה טבעית קמה וצמחה בין הנערים הבוגרים שאילצו את הילדים שהזדנבו אחריהם לעבור לעורף הכוח.
רעולי פנים לחמו הנערים שחששו פן יזוהו ובעקבות הזיהוי יגיעו הציידים לקחתם. הם יידו אבנים לאין מספר וללא הפוגה לעבר החיילים שהתייצבו ממוגנים וחמושים כנגדם בצדה האחר של דרך המלך, בפתחו של הבסיס הצבאי ("רמה") וירו במגוון נשקים לעבר המוחים.
כבר שלושה ימים אין רגיעה, ורבים מהצעירים נזקקו לטיפולו של חובש לבוש אפוד זוהר שהסתובב בשטח והקל על עיניים פגועות, ובמחווה של סולידאריות מרגשת גם בשלנו שבחרנו לעמוד עם ולצד הקורבנות. למרות חומרת האירועים לא היה דיווח תקשורתי ולא הגיעו צוותי צילום (מלבדנו), לפי המשוואה האומרת שפלסטינים פגועים מאש הצבא אינם בבחינת חדשות. לא דווח גם על בני המשפחה שלתוך דירתם הממוקמת בקו האש חדר רימון גז שהתפוצץ. רק צעקות שבר העידו לשוהים מבחוץ על שהתרחש. הדירה הייתה סגורה ומסוגרת מבפנים ולא הצליחו אלו שהיו בה – נשים וילדים, להיחלץ. אז הרפו הנערים ממלחמתם בחיילים והחלו מיידים אבנים לעבר חלונות הבית. כשנופצו השמשות יצא ענן סמיך של עשן לבן, אחריו נפרצה דלת הכניסה, ואנשי רפואה חילצו את הלכודים, כשאת צעירת הבנות היה צורך לשאת על כפיים בעודה מעולפת ולהניחה בזהירות באמבולנס.
חילוץ בני משפחה
לקראת ערב, כשסבלנות הצבא עמדה לפקוע, התקרבו החיילים אל הכניסה לעיירה, חסמו אותה, והתחילו נלחמים בנערים שנסוגו לסמטאות אחוריות.
מי שכן הצטלמו וכן הונכחו על ידי התקשורת באותו זמן עצמו, ובמרחק שאינו עולה על קילומטרים ספורים, היו שר התחבורה וראש העירייה, שחנכו ברוב טקסיות את סיום שיפוצה של דרך בשכונת בית-חנינא, שכונה שסופחה לירושלים רבתי: בחזית הוצבה במה מאולתרת שלצדה דגל כחול לבן שהיה כמו קוץ בעיני תושבי המקום, ואפילו מתקני חימום הובאו פן יתקרר מי מהאח"מים
.
"מה הם באים הנה, שיזוזו כמה מטרים מפה ויראו את כל הבורות שיש בכבישים שבצד", אמר אחד מדרי המקום, תוך שהוא וחבריו מביטים בתיעוב במתרחש.
וכל אותו הזמן, כמו בעולם מקביל הזוי, תיפקד מחסום קלנדיה בעצלתיים, במציאות שלמרבה הייאוש הפכה להרגל ששוב אינו מגונה. ילד בן שבע שנפגע בתאונת דרכים ברמאללה הועבר בנוהל גב-אל-גב מאמבולנס פלסטיני למקבילו הישראלי, תוך שמירה קפדנית על נהלי בטחון המדינה, שבפועל היו לא יותר מטלטול בלתי נמנע שהגביר את ייסורי הילד.
- התחבר בכדי להגיב