נוף בלי ערבים: רשות הטבע והגנים במזרח ירושלים

מרכז קהילתי הרוס, ילדים משוטטים

ביום שני השבוע, ב-7 בבוקר, אני רק פקחתי את עיני, אבל אנשים חרוצים ממני כבר יצאו למלאכת יומם – הרס ודיכוי. 

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=9xRIS1_QxLQ

בתוך דקות ספורות הפכו המרכז הקהילתי שבוואדי חילווה (שבשכונת סילואן במזרח ירושלים), אורוות הסוסים ומגרש המשחקים שלצידו לעיי חורבות. כך זה נראה בסוף:

המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 13.2.2012. צילום: סולידריות שיח' ג'ראח

וכך נראה המרכז כשעוד היה בחיים, לפני חודש:

תושבים יוזמים, רשויות רומסות

את הפרטים הבאים אספתי בשיחה עם אחד המתנדבים במרכז שנהרס, מחמוד קרעין. הוא גם היה עד לדברים שיתוארו בהמשך.

ראשיתו של המרכז הזה היא באוהל מחאה, שהקימו תושבי ואדי חילווה במרץ 2008, כנגד החפירות הארכיאולוגיות שביצעה עמותת אלע"ד מתחת בתיהם. במהלך ארבע השנים האחרונות האוהל הורחב ושופץ, במקביל לאזהרות שהתקבלו מן הרשויות שהוא איננו חוקי. אבל השבוע קרה משהו שונה, משהו מהותי: הבולדוזר שהגיע לא היה של העירייה אלא של רשות הטבע והגנים. תיכף נחזור לזה.

לפני כשנה החליטו תושבי השכונה לנצל את השטח הצמוד לאוהל להקמת מגרש משחקים לילדים. בכל סילואן (כ-50,000 תושבים) יש מגרש משחקים אחד. בואדי חילווה (5,500 תושבים) אין אף מגרש משחקים. התושבים התחילו להתארגן, לאסוף כספים; אף אחד לא חלם אפילו שהעירייה תיקח את זה על עצמה. תושבי ישראל, משלמים ארנונה, אבל מה פתאום שהעירייה תקים שם מגרש משחקים? מה זה, רעננה?

במשך שישה חודשים עמלו התושבים על האתר. ניקוי אשפה, שיפוץ האורווה, הקמת קירות מעץ לאוהל המחאה, חיפוי בגג פח, רכישת ציוד ספורט, בניית רהיטים (תוך מיחזור פסולת בניין). 70% מהמימון הגיע מאיסוף כספים בשכונה, 30% מתרומות אירופאיות. חלק מתושבי השכונה שידם לא השיגה לשלם תרמו את חלקם בעבודה באתר. שישה חודשים.

החלקה כולה היא אדמה פרטית של תושב סילואן (שמחזיק גם באורווה הסמוכה). לא שטח ציבורי, לא שטח של העירייה. שטח פרטי, שבעליו הסכים ברצון להקצות אותו למטרות קהילתיות.

עיקר הפעילות במרכז היתה סביב מגרש המשחקים. קרוב ל-300 ילדים השתמשו בו, בהם שתי קבוצות כדורגל סדירות. הילדים השתמשו באוהל הסמוך כמלתחות ומועדון. היה שם גם שולחן פינג-פונג, כדורגל שולחן ופינת קפה. כיוון שאין בסילואן שום שטחי ציבור פנויים, שימש מגרש המשחקים גם לאירועים ציבוריים.

לפני 10 ימים הגיעו שוטרים למתחם והזהירו את התושבים שהבנייה אינה חוקית. הדברים ידועים; אין שום דרך חוקית לפלסטינים לבנות בסילואן, גם לא כשהמבנה משרת מטרות קהילתיות מובהקות.

ואז הגיע יום שני בבוקר. התושבים מורגלים בפעולות הריסה של העירייה, בשוטרים הפרוסים כטבעת מגן, בבולדוזר. אף אחד לא ציפה שיהרסו את האורווה, שעומדת שם שנים רבות, אבל הרסו אותה. אף אחד לא ציפה שינסו להפקיע את הציוד (ניסיון שכשל). אף אחד גם לא ציפה לראות שם רעולי-פנים. היו ארבעה או חמישה כאלה. מחמוד קרעין ראה אחד מהם מטפס לעבר מצלמת אבטחה שהתושבים הציבו בפינת המתחם ומכוון אותה כלפי השמים – כדי למנוע צילום של העתיד להתרחש. כשהתקרב קרעין למקום נפתרה חידת רעולי-הפנים: היו אלה אנשי רשות הטבע והגנים. למעשה, הוא זיהה אחד מהם כעובד לשעבר באלע"ד.

כך נקבעו ביום שני בבוקר שני תקדימים, אחד מקומי ואחד ארצי. בפעם הראשונה ביצעה רט"ג הריסת מבנה בסילואן, מלאכה שעד כה הופקדה בידי עיריית ירושלים. ובפעם הראשונה, אולי בכל הארץ, פעלו אנשי רט"ג כשוטרי יס"מ חסויים, רעולי-פנים ולא מזוהים, כמובן בניגוד לחוק. בכך הורחבה פרקטיקה חדשה יחסית, שגם במסגרת משטרתית רגילה אינה עומדת במבחן החוק.

סיכומו של עניין, מה היה לנו כאן? עירייה שמתנערת מחובותיה הבסיסיות לספק שירותים קהילתיים לשכונה שבתחום אחריותה; קהילה שנוטלת יוזמה ומנסה לנתב מעט מן האנרגיות של בני הנוער שלה לספורט במקום לשיטוט ברחובות והתחככות עם מתנחלים ומאבטחים; רשות טבע וגנים שבאה והורסת מרכז קהילתי שהוקם על קרקע פרטית בלב שכונת מגורים; ומוציאים לפועל שמסתירים את מעשיהם (הסטת המצלמה) וגם את זהותם (כיסוי פנים).

התמונה מתחילה להתבהר.

מילה על התשקורת

הריסה של מרכז קהילתי ומגרש משחקים בלב שכונת מגורים בירושלים היא לכל הדעות נושא חדשותי. אבל רגע, מדובר בערבים: יש להפעיל "נוהל הדחקה" או "נוהל סילוף".

"הארץ" בחר להדחיק. משפט אחד בלבד (אף כי מדויק) הוקצה לידיעה, בתוך ידיעה אחרת ותחת כותרת אחרת, על אישור התכניות ל"מרכז קדם" בחניון גבעתי (שהוא פשע גרנדיוזי נפרד, ראו כאן). נעבור למסלפים. ג'רוזלם פוסט דיווח על הריסה של "אוהל מחאה"; גלי צה"ל דיווחו על הריסת "צריף"; ירושלים נט (ו-ynet) דיווח על הריסת "אורווה". אף אחד לא טרח לגשת למקום, לראיין תושבים, להתרשם מן האתר, לנסות להבין איזו סוג פעילות התקיימה בו. אני אעצור כאן למרות שאפשר להמשיך; אין טעם להכביר מלים על כשלונה המתמשך של התקשורת לסקר באמינות אירועים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. צריך פשוט לפתח ולטפח תקשורת אלטרנטיבית, כפי שכתבתי כאן בעבר (לצערי גם היוזמות שכבר יצאו לדרך לא מוצאות לנכון לסקר אירועים כאלה).

גן לאומי בשכונת מגורים, או להיפך

האיש שמופיע בתחילת הסרטון, חובש כובע ומעוטר בשפם, הוא אביתר כהן, מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, והכוח המניע מאחורי מסע ההרס של רט"ג בחודשים האחרונים בשכונות של מזרח העיר. סיפרנו עליו כבר כאן, לא יזיק להזכיר שוב במי מדובר.

לפני שהפך לעובד מדינה המסור לשמירת ערכי הטבע, נשא כהן בתפקיד אחר: מנהל מרכז המבקרים של אתר "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. המעבר מעבודה בשירותה של עמותת מתנחלים שמטרתה המוצהרת היא לייהד את מזרח ירושלים אל תפקיד ממלכתי לא שינה הרבה בתפיסת עולמו של כהן; המטרה היא עדיין ייהוד, האמצעים השתנו. בתפקידו הנוכחי מסתובב כהן בשכונות מזרח העיר עם בולדוזר והורס בתי ערבים לא חוקיים; זאת בשיתוף פעולה הדוק של הרשויות שמבטיחות שאכן לא תתקיים שום דרך חוקית לערבים לבנות בשכונות מזרח העיר.

צריך להודות שמדובר בליהוק מבריק. מי כמו אביתר כהן, המתגורר בהתנחלות עפרה, יודע דבר או שניים על בניה לא חוקית. כהן עצמו נטל חלק בהקמת שני מאחזים לא חוקיים, טל בנימין ומבוא עפרה, בשנת 2001. למעשה התנחלות עפרה כולה, מהגדולות בשטחים, יושבת ברובה על קרקעות פלסטיניות פרטיות. להתנחלות, שהוקמה ב-1976, אין תכנית בנייה מסודרת עד היום, כל ההרחבות בה נעשו באופן פיראטי, והמדינה עמלה להכשיר בדיעבד את מעשי הגזל האלה. כך, בהיפוך אירוני-אכזרי, הופך המתנחל הגזלן לשומר החוק; מי שבנה על אדמה פרטית וזכה למחילת המדינה פועל כעת לגירוש פלסטינים שאפילו לא גזלו סנטימטר אחד של קרקע פרטית, ורק מבקשים לנצל את אדמתם הפרטית לטובת הקהילה.

מה בדיוק היתה הבעיה עם המרכז הקהילתי שהרסו הבולדוזרים של רט"ג שלשום בסילואן? לאנשים במקום נאמר שזאת פעולה ל"פינוי זבל" – גילוי לב מפתיע שחושף את דעתם האמיתית של אנשי רט"ג על בני נוער ערבים שמשחקים כדורגל. מנין הסמכות? מסתבר שהמרכז הוקם בשטחו של גן לאומי "סובב חומות ירושלים". ואכן, מתפקידה של רט"ג למנוע כל בנייה לא חוקית בשטחי הגן הלאומי, שעלולה להזיק לערכי הנוף או הארכיאולוגיה במקום.

דא עקא, שהמבנה הוקם בלב שכונת מגורים, שכונת ואדי חילווה בסילואן. מכל צדדיו הוא מוקף בבתי מגורים. אז מה, גן לאומי באמצע השכונה?

תשמעו, כל יום לומדים דבר חדש. מסתבר שכל שכונת ואדי חילווה, על 5,500 תושביה, יושבת לה בחוצפה מתריסה באמצע הגן הלאומי. הנה מפת הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", מתוך דו"ח שהכינה עמותת "במקום" לפני כחודש.

אז מי היה שם קודם, הגן או התושבים? כמובן שהתושבים. הגן הוכרז רק ב-1974, וחלקים ניכרים ממנו כבר הכילו שכונות מגורים פלסטיניות, כולל בסילואן. מה ההגיון, תשאלו, להכריז על גן לאומי במקום שאין בו לא פיסת קרקע פנויה ולא נוף ירוק, אלא רק גיבוב של בתים צפופים? או, יש הגיון צרוף – הגיון הנישול. אין דין כפיפות לעירייה כדין כפיפות לרט"ג. אתה גר בתוך גן לאומי? אין אישורי בנייה, חד וחלק. עוד נחזור לנקודה הזאת. לעת עתה מספיק להשתאות על המצב האבסורדי הזה, שבו בולודוזרים של רט"ג הורסים מבנה באמצע שכונת מגורים באמתלה של "שמירה על הטבע".

רט"ג מנקה את השטח

בחודשיים האחרונים ניכרת קדחת של ממש בהריסות ובפעולות הנישול בגנים הלאומיים של מזרח ירושלים, תחת שרביטו של אביתר כהן. שתי התפתחויות שאירעו במקביל סימנו את יריית הפתיחה. ראשית, מינויו של המתנחל שאול גולדשטיין (ראש המועצה גוש עציון לשעבר) לתפקיד מנכ"ל רשות הטבע והגנים; שנית, אישור התכנית להקמת גן לאומי חדש במורדות הר הצופים. הצירוף הזה בישר רעות לכל תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים.

הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" מתוכנן להשתרע על שטח של 734 דונם בין שכונות עיסאוויה וא-טור, וכלולות בו גם קרקעות פלסטיניות פרטיות. השכונות האלו סובלות ממצוקה רבת-שנים (ומכוונת) בשטחי בנייה ולמעשה הגן מתוכנן על עתודות הקרקע היחידות שלהן, האופציה האחרונה להיחלץ מן החנק התכנוני שבו הן נתונות. בשנים האחרונות פעלה עמותת "במקום" בשיתוף עם תושבי עיסאוויה להכין תכנית מתאר מעודכנת לשכונה (שמונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. העירייה כמובן מנצלת את המצב שבו אין תכנית מתאר מאושרת לשכונה, לא מטעמה ולא מטעם התושבים, כדי להמשיך בהריסות בתים בתוכו.

גם תושבי שכונת א-טור (המונה כ-30 אלף נפש) הכינו תכנית מתאר – על חשבונם כמובן – בהנחיית המינהל הקהילתי בעיריית ירושלים. לאורך כל הדרך נתנו לתושבים להבין שהתכנית תאושר. המהלך הזה, על פי התיאור של מיכה רחמן, היה לא פחות מהולכת שולל ממלכתית: בעוד התושבים עמלים על תכנית להרחבת הבנייה במורדות הר הצופים, מתוך התחשבות בשיקולי נוף, גיבשה העירייה את תכנית הגן הלאומי על אותם שטחים שלכאורה הובטחו לתושבי א-טור.

בנימוקי התכנית לגן הלאומי מורדות הר הצופים נכתב כי לאזור "יש חשיבות מבחינה נופית וארכיאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבו". אבל התושבים שבאו במגע עם מתכנני הגן שמעו דברים אחרים:

"במסגרת פגישות התאום הרבות שהתקיימו בין מתכנני אל-עיסאווייה לבין מתכנני הגן הלאומי נאמר במפורש כי מטרת הגן הלאומי היא לבלום את התפשטות השכונות הללו אל השטח הפתוח. בהמשך נעלם טיעון זה והוצגו הצדקות אחרות לנחיצות הגן הלאומי."

גם סמנכ"ל רשות הטבע והגנים, יובל פלד, אישר: "הרצון להפוך את המקום הזה לגן לאומי היה קיים מזמן, אבל אז שמענו רינונים שיש כוונה להפוך את השטח הזה לשטח בנוי, והשמועות האלה נתנו לזה תמריץ".

בניגוד להצהרת מתכנני הגן, השטח המדובר אינו מכיל שום אתר ארכיאולוגי משמעותי. הארכיאולוג יוני מזרחי משער שהמטרה העיקרית של הכרזת הגן היא לשמור על הנוף הנשקף מטיילת הר הצופים נקי מערבים. באשר ל"ערכי הטבע" - סיור יסודי בשטח העלה ממצאים מרגשים דוגמת סירה קוצנית, דרדרים ועז אחת שניזונה מערימות אשפה.

אבל על ערכי טבע צריך להגן, לפעמים בכוח. בחודשיים האחרונים הגיעו הבולדוזרים של רשות הטבע והגנים אל השטח, לכאורה "לפנות פסולת", אף כי הליכי אישור הגן טרם הושלמו (התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור). למעשה, מטרת העבודות היתה למנוע מתושבי עיסאוויה גישה למקום. בסרטון הזה רואים כיצד חוסמים הבולדוזרים של רט"ג את כביש היציאה מן השכונה

.http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=0LAPF-DNsjE

מזהים את האיש עם הכיפה והשפם? נכון, אביתר כהן. המפקד בשטח. מסילואן לעיסאוויה לא-טור וחוזר חלילה. לא ינום ולא יישן שומר הטבע. החודש שוב עלו הבלודוזרים שלו על השטח, והרסו כמה מערות חצובות שם, ללא פיקוח של רשות העתיקות, כנדרש בחוק.

השיטה

לפני כחודש פירסמה עמותת המתכננים "במקום" דו"ח מקיף על השימוש שעושות הרשויות, ובמיוחד עיריית ירושלים ורט"ג, במכשיר הגנים הלאומיים כדי לצמצם ככל האפשר את תחום המחיה של תושבי העיר הפלסטיניים (את הדו"ח, "מציבורי ללאומי: גנים לאומיים בירושלים המזרחית", ניתן להוריד כאן). הדו"ח נכנס לעומקם של הליכי האישור של תכניות הגנים הלאומיים במזרח ירושלים וחושף את הפן הלאומני המובהק שלהם; לא פעם ולא פעמיים לשון החוק נרמסת ללא בושה באמתלות כוזבות של שימור הטבע והסביבה. הנה כמה ממצאים עיקריים שעולים מן הדו"ח.

• ב-20% משטחי מזרח ירושלים אין תכנית מתאר תקפה. 35% מן השטחים שכן מתוכננים מוגדרים "שטחים ירוקים" (שטח ציבורי פתוח, שטח חקלאי, פארק, גן לאומי וכו'). משמעותו של המצב החריג הזה הוא שכמחצית (48%) משטחי מזרח ירושלים אסורים בבנייה לתושבים.
• היוזמה להפוך שטח שמוגדר "שטח ציבורי פתוח" ל"גן לאומי" מגיעה בדרך כלל מהעירייה. שני יתרונות בה: ראשית, הכרזת שטח כגן לאומי לא מחייבת הפקעת קרקע ולכן לא כרוכה במתן פיצויים לבעלים (אף כי בפועל הוא מאבד את זכויות הבנייה שלו בקרקע). שנית, האחריות לפיתוח השטח ולאכיפת החוק בו נמסרת באופן מלא מידי העירייה לידי רט"ג. לרט"ג יש סמכויות אכיפה נרחבות ביותר; מרגע שהוכרז שטח כ"גן לאומי", העירייה נעלמת לחלוטין כגורם מתווך וככתובת לבעיות שצצות אצל התושבים, ואלה מופקרים לנחת זרועה של רט"ג.
• בתכניות הגנים הלאומיים (כגון מורדות הר הצופים, נחל קדרון, מורדות הר ציון וגיא בן הינום) אין שום התייחסות לצרכי התושבים המתגוררים במקום. פעולות הפיתוח המומלצות אינן כוללות שימוע ציבורי או תסקירים כלשהם, בניגוד לחוק. התושבים המקומיים אינם נתפסים כקבוצת יעד שעשויה ליהנות מפירות הפיתוח, אלא אך ורק כיעד לאכיפה.
• ירושלים היא העיר היחידה בארץ שבתחום שטחה הבנוי מתוכננים ומוכרזים גנים לאומיים. בערים אחרות (כמו אשקלון, קיסריה, פתח תקווה וראש העין) יש גנים לאומיים אבל לא בשטח בנוי. גם שם, הגנים הלאומיים מהווים מקור למחלוקת בין הרשות המוניציפאלית לבין רט"ג, שמייצגים אינטרסים מנוגדים. במזרח ירושלים, לעומת זאת, העירייה היא הכוח המניע בהפיכת השטחים הפתוחים לגנים לאומיים, תוך התנערות מחובותיה לרווחת התושבים וצרכיהם.

עכשיו הבנתם מה עושה אביתר כהן בתוך ואדי חילווה?

הפרטת הגנים הלאומיים – טוב יותר או רע יותר?

לפני חודשיים וחצי כתבתי כאן באריכות על הצעת החוק שתאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל – הצעה שהורתה בחטא הניסיון להכשיר את פעילות אלע"ד בעיר דוד. טרחתי ומניתי טעמים רבים מדוע מדובר ברעיון נואל שמקריב אינטרס ציבורי ראשון במעלה, המשותף לכל יושבי הארץ הזאת, על מזבח האחיזה הלאומנית באתרים רגישים. לאור הפעילות של רט"ג במזרח ירושלים בחודשים האחרונים, מתעוררים ספקות. אולי בכל זאת עדיף להפריט? אם זה מה שניהול ממלכתי עושה – הורס וגוזל והכל בשם החוק – אולי כבר עדיף למסור את הניהול לידיים פרטיות, מתוך תקווה שאלה יכוונו למטרה אחת בלבד – בצע כסף – ללא מניעים גזעניים נסתרים?

אני חושב שהתשובה היא לא, עדיין לא, אבל ייתכן שבעתיד השאלה הזאת תהפוך לעניין תיאורטי נטול-חשיבות (עתיד שבו גם הציבור, גם המגזר הפרטי וגם רשויות השלטון יהיו שטופים כולם במנטליות גזענית-טרנספריסטית). כדאי לזכור שגם האיש המופקד על המלאכה במזרח ירושלים, אביתר כהן, הגיע מן המגזר הפרטי. העובדה שהוא מסב עכשיו יותר נזק מאשר בתפקידו הקודם נעוצה בסמכויות שנתונות בידו כיום; ואולם גם בתרחיש של הפרטה, אדם מסוגו היה מוציא לפועל מדיניות זהה תחת חסותו של זכיין פרטי. ההבדל העקרוני בין שירות ציבורי לשירות מופרט הוא באחריותיות (accountability) כלפי הציבור. אל אביתר כהן ניתן, באופן עקרוני, לבוא בטענות; אל אנשי אלע"ד קשה הרבה יותר. אני מדגיש שמדובר "באופן עקרוני" ולא תמיד מעשי; הציבור בארץ רדום בדרך כלל ואינו מנצל את אפיקי ההשפעה הפתוחים בפניו. אבל רשות הטבע והגנים כפופה לשר להגנת הסביבה, והוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים צריכים להיבחר, ובין בחירות לבחירות צריכים גם לתת תשובות לשאלות שהציבור מעלה.

הנה כמה שאלות לשר: למה רט"ג פועלת במזרח ירושלים באופן פוליטי, למה היא מתייחסת לתושבים הפלסטיניים רק כעברייני בנייה ולא כצרכנים פוטנציאליים של הגנים הלאומיים, למה היא מתעקשת על סמכויות אכיפה באזורי מגורים נטולי כל ערך נופי, ולמה, אדוני השר, כל כך חשוב לך למנוע מאלפי ילדים בסילואן את מגרש המשחקים היחידי שלהם, למה חשוב לך להרוס את המקום היחידי שבו הם יכולים לעסוק בפעילות יצירתית ללא חיכוך עם עשרות המאבטחים שמסתובבים בשכונתם, למה חשוב לך להחזיר אותם אל הרחוב, אל האבנים , אל האין-אונים?

[ועוד לא אמרנו מילה על מעללי רט"ג וזרוע הנישול שלה, "הסיירת הירוקה", מול הבדואים בנגב]