אולי היה זה בית הספר האקולוגי מצמיגים של הג'האלין בחאן אל-אחמר, שחדר את שריון האדישות הישראלי ועורר תשומת לב עולמית רחבה דיה כדי שרשויות ההרס הישראליות יחשבו פעמיים. כנראה שנגישותם יוצאת הדופן של פליטי ליפתא (היום תושבי ירושלים) לבתיהם ההרוסים דירבנה אותם לעתור - יחד עם ארגונים ופעילים ישראלים - נגד הפגיעה במורשתם וביופיה, עתירה שחשפה את כשלי המכרז. ולבטח חתימתם של הסופרים עמוס עוז ודויד גרוסמן ומפורסמים אחרים היא שהבהירה למשרד הפנים, שאת פהמי לא כדאי לגרש מהעיר שבה נולד.

כמה מפתה לחשוב שיש בשלושת המאבקים נוסחת פלא כלשהי שאפשר להעתיק כדי שאלפי מאבקים אחרים לא ייגמרו במפח נפש.

אבל לא. השמחה מסויגת מאליה בשל הידיעה שאלו החריגים. עדיין לא ברור האם כל מאהלי הג'האלין בשוליים המזרחיים של ירושלים יינצלו ממגורים בכפייה ליד המזבלה (תוכנית שנרקמה בשנה האחרונה). אבל בכל מקרה הרשויות הכובשות נחושות בדעתן לבצע עוד הפרה של הדין הבינלאומי ולרכז את האוכלוסייה האזרחית המוגנת ביישוב קבע אחד, בלא תיאום ותכנון משותף אתה (רק שמיעת הערות בסיום התכנון). למרות המחאות, גם האירופיות, שטח סי העצום שבחלקו חיים בני הג'אהלין ממשיך להיות מעבדה ישראלית ליישום שיטות מתוחכמות לגירוש חבוי של פלסטינים.