המאבק העממי צריך אותך!

ביום שישי הבא (17.2) יחגגו בבלעין שבע שנים של מאבק עממי, משותף פלסטיני-ישראלי-בינלאומי ובלתי מזוין נגד הגדר-חומה, ההתנחלויות והכיבוש. למרות שהיו מאבקי שטח משותפים גם קודם, בלעין הפך ללא עוררין לסמל המוכר ביותר בעולם כולו של ההתנגדות העממית לכיבוש, ושל היכולת לקיים מחאה יצירתית, מכובדת, עיקשת, שבונה שותפויות וסולידריות מלמטה – גם נוכח דיכוי צבאי מתמשך וקשה. אחרי שבע שנים של הפגנות כל יום שישי (ובתקופות מסוימות גם בימות החול) הצליחו התושבים בבלעין לא רק להזיז את הגדר הבלתי חוקית שנבנתה על אדמותיהם, אלא גם לסלול דרך חדשה למאבק הפלסטיני כולו.

ואכן, בלעין לא לבד. בשנים האחרונות הצטרפו למעגל המחאה המתמדת גם נעלין, מעסרה ועוד מספר כפרים בדרום בית לחם, נבי סאלח, בית אומר, וואלג'ה, ועוד. בשבועות האחרונים התחילו הפגנות גם בקדום, בא-דיק, ובשבוע שעבר גם בכפר קריות, שסובל מהתנכלויות מתנחלים בלתי פוסקות, ושבמהלך ההפגנה בו הצליחו התושבים לפרק חסימת כביש שהקשתה על חייהם, ולנטוע עצים באזור שהגישה אליו נמנעה מהם בשנים האחרונות.

אפשר להעריך שאחת מהסיבות להצלחה היחסית של המאבק העממי היא פעולות כמו אלה – פעולות ישירות, שמבססות במעשים את הזכות של אנשים על הקרקע שלהם, שמפרקות את סמלי השליטה הצבאית ומקשות על התעמרות המתנחלים.

את ההפגנות יש לראות גם בהקשר הרחב יותר שבו הן מתרחשות כיום. מעבר למציאות המתמשכת של הכיבוש ולסירוב הישראלי לקבל את יוזמות השלום הבינלאומיות שמוצעות חדשות לבקרים, מדובר בהקשר של שינוי דפוסי המאבק הפלסטיני.

המאבק המזוין ננטש יותר ויותר לטובת יוזמות חרם (על ההתנחלויות או על ישראל, מבפנים ומבחוץ), מהלכים דיפלומטיים, יחסי ציבור, עשייה בשטח, הקמת מנגנוני מדינה – וההפגנות העממיות, שמוציאות כל שבוע מאות או אלפי אנשים לרחובות ולשדות, ובאירועים גדולים אף אלפים ועשרות אלפים. לאחרונה, אפילו הנהגת החמאס התחילה לדבר על הפסקת המאבק המזוין לטובת מאבק עממי. זו דרך שיכולה להוביל להתקוממות רחבה של האוכלוסייה הכבושה נגד המחסומים, הגדרות, החומות וההתנחלויות, ושיכולה לסלול את הדרך לשינוי מהותי במציאות הפוליטית שלנו.

ואנחנו צריכים להיות שם

כישראליות וישראלים, חלה עלינו חובה ראשונה במעלה להצטרף למאבק העממי. זו הדרך שלנו לתרום לסיום הכיבוש, שכולנו אחראים לו מתוקף היותנו אזרחי המדינה שמשלמי מסים, ושמרוויחים במישרין או בעקיפין מהמסחטה הכלכלית שהכיבוש מפעיל בשטחים (ומומלץ מאוד לבקר מדי פעם באתר "מי מרוויח" כדי להכיר קצת את המערכת הכלכלית הזו [לקישור] ).

בניגוד לפיגועים הרצחניים בערים נגד אזרחים באשר הם, ההפגנות מרובות המשתתפים מתבססות על שיתוף פעולה, על תפיסה דמוקרטית של המרחב, שעיקרה אמונה בזכות לחירות, כבוד, ביטחון ושוויון לכל אדם שנמצא בארץ הטובה הזו. ההפגנות אינן נגד ישראלים. הן נגד מדיניות פושעת, נגד צבא וחיילים שמיישמים אותה, נגד מתנחלים שבוחרים להתקיף פלסטינים ולגזול קרקע. דרך הצעידה המשותפת כתף אל כתף, דרך הסולידריות, אנחנו יוצרים חלופה למציאות ההפרדה הגזענית, ומניחים את התשתית ליום שאחרי הכיבוש, בו כולנו עוד נחיה כאן יחד.

אלא שהמלאכה מרובה, והעוסקים בה מעטים. עם חלוף השנים דעך העניין הציבורי במאבק העממי, ואפילו הצטרפותם של שלושתם הכפרים החדשים לאחרונה לא הצליחה למשוך את תשומת ליבה של התקשורת הישראלית. הירידה בסיקור והעלייה במספר הכפרים שצריך להגיע אליהם הם רק שניים מהגורמים לכך שלכל אחת מההפגנות מגיעים לאחרונה פחות ישראלים, וזאת דווקא כשצריך יותר ויותר מאתנו שיגיעו; להכיר, ללמוד, להצטרף, לתמוך, להתחבר, להיאבק, לבנות.

הקיץ של המחאה עורר המוני ישראלים לפעילות. הוא שבר גבולות, אפשר להמונים ללמוד זה מזו וזו על זה, כמו גם על המערכת הפוליטית-כלכלית ששולטת בנו. הוא יצר אתוס חברתי חדש של סולידריות רחבה. הוא הכניס למעגלי הפעילות הפוליטית-חברתית המוני אנשים חדשים. וזה נהדר. עכשיו הגיע הזמן שיתרחב עוד יותר.

פעילים פלסטינים כבר השמיעו בעבר לא פעם קריאות תמיכה במאבק לצדק חברתי בישראל, לצד הזמנה להמשך שותפות פלסטינית-ישראלית למען סיום הכיבוש ושלום וביטחון לשני העממים [לקישור] . הגיע הזמן שכולנו נענה לקריאה שלהם, ונצטרף למאבק העממי לחיסול ההפרדה ולמען הדמוקרטיה והשוויון.

איך עושים את זה? אפשר, קודם כל, להגיע לחגיגה-הפגנה לציון שבע שנים למאבק בבלעין [לקישור] . אפשר ליצור קשר עם אנרכיסטים נגד הגדר [לקישור] , ולהצטרף או לחזור להפגנות השבועיות בכפרים האחרים. כן, בחלקן יש סכנות, אבל לא בכולן, ומי שהולכים בפעם הראשונה יכולים לבחור בכפרים שבהם אלימות הצבא הכי נמוכה ושאפשר להמנע ממנה לגמרי. ואפשר להפיץ את המידע הלאה, להזמין חברות וחברים, קולגות, בנות ובני משפחה, שותפות ושותפים להפגנות בארץ. כי המאבק הזה הוא גם המאבק שלנו.