בשנת  2005 יצא  ספרו  של עזמי בשארה  "כיסופים בארץ המחסומים"

מן הספר :

"היום עצמו עשוי לכלות את זמנו בהמתנה מול המחסום. הזמן עצמו מחכה שם במקום. בשעה שהזמן מחכה במחסום, רק המחשבות חופשיות להמשיך ולנדוד הלאה. בשעה שהזמן מחכה במחסום מתרחשות דרמות קטועות, עולים חלקי שיחות, צפים הרהורים ושברי התבוננות אירוניים ופיוטיים. אלה חמישים ותשעה רסיסים של סיפור שיכול להיות מסופר רק ברסיסים: תיאור ביקורתי, חכם ועצוב אבל גם מצחיק והזוי, של החיים במחוזותיה האחרים של ארץ המחסומים, ארץ שאולי ככלות הכול אינה כה מוכרת לקורא העברי. – אני מחפש מישהו שיקשיב לי. -         אין לך חברים? -  יש לי חברים, אבל כבר דשנו בנושא והם סובלים מאותם סימפטומים. אנחנו מרבים להתלונן זה בפני זה, וכבר התחלנו להתלונן על התלונות שלנו. התלונות החלו להעכיר את היחסים בינינו. כשאנחנו מתלוננים אנחנו מרגישים כמו זרים, כי הרי בימים אלה גם מי שנוסע איתך במונית מתלונן בפניך, ויש אנשים שמתקשרים לטלוויזיה ולרדיו כדי לקטר. לכן התחלנו לשתוק יחד. רק חברים שותקים יחד בימים אלה."

הימים חולפים…. שנה עוברת ….. ומנגינת הרוע והכיבוש נדמה  שלעולם נמשכת…….

בדצמבר 2011 צילמה חברת מחסום ווטש נטע עפרוני את  הסרט הזה :

( היכנסו ללינק כדי לצפות )

http://www.machsomwatch.org/videos

החברות  שלנו – ממשיכות להיות שם , לתעד ,להראות

הנה שני דוחות מהשבוע   האחרון

מחסום קלנדיה יום רביעי, 18.1.12 ( איבון וחנה )

מראה משמח – להקת זרזירים חוגגת בתמימות ובציוצים בשמים שמעל הגדר.

במשך כל המשמרת, השער ליד הכיכר הדרומי לכיוון א-ראם, נפתח ונסגר לסירוגין והמכוניות מכוונות להיכנס לשם ע"י   שוטרים. לעיתים כל המכוניות הופנו לא-ראם, לעיתים נתנה לנהגים אפשרות בחירה בין כניסה דרך מחסום קלנדיה או ישירות לא-ראם. כאשר בקשנו הסבר מאחד השוטרים, ענה ש"אינו דובר של משטרת ישראל." כנראה שהכוונה היא לווסת את עומס המכוניות בככר הצפונית.

ליד שער א-ראם מתנהל ויכוח של השוטרים שרצו להרחיק אדם שממתין למישהו ליד הככר הדרומית. הממתין היה מאד נסער וצעק לשוטרים ולמאבטחים והופתענו מהתוקפנות המופגנה והלא אופיינית כאשר מישהו עומד מול מאבטח או שוטר חמוש. האיש טען "אני מאבו גוש ולא מהאידניאנים האילו!" (בכונה לפלסטינים). מקום הגיעו גם 2 מאבטחים שהתיחסו אליו די בסלחנות. בשלב מסוים הגיע למקום פלסטיני נוסף שאמר לשוטרים "הוא איתי" וזה פתר את הויכוח, כנראה הייתה להם "מעמד" מיוחד.

ב 16:10 מגיע למגרש החניה של המיניבוסים בצד הדרומי של המחסום, אמבולנס של הסהר האדום. הוא הגיע מתחנת הסהר האדום שבהר הזיתים. ישנם שם בתחנה רק 5 אמבולנסים נושאי לוחית צהובה.

מיד רואים אמבולנס שמגיע מג’נין ונבדק. באמבולנס הדרומי מחכים לתינוק בן 22 ימים, במצב חירום, מונשם, באינקובטור, שאמור להגיע בליווי רופא ואולי איזה קרוב משפחה.

לאמבולנס מג’נין לוקח 7 דקות לעבור את הבידוק והנהג מתלוצץ "תהיו כאן כל יום".

התינוק מועבר באינקובטור, על גבי אלונקה, ב"גב אל גב" , והאמבולנס ויוצא  עם סירנה למוקאסד.

האמבולנס מ’גנין עובר למגרש החניה בבכר הצפונית. הצוות מג’נין מחכה לאמבולנס הירושלמי שיחזור שוב ממוקאסד, עם הרופא המלווה ועם האינקובאטור,שאמורים שניהם לחזור ל’גנין.

נהג במחסום לכיוון רמאללה אומר: "אני לא מאמין שאני מחכה כאן כל יום חצי שעה, כבר 5 שנים, ואני לא מתרגז!  לפני 10 שנים לא הייתי מאמין שזה יהיה המצב ושאני אתרגל לזה!"

נהגי המיניבוסים לכיוון ירושלים, המחכים במחסום המיועד לירושלמים בלבד, הסבירו לנו את המצב, נכון להיום:

 "כולם, מלבד נכה שלא זז וצריך להרים אותו בידיים, כולם חייבים לרדת מהמיניבוס, לעבור ברגל את המחסום והבדיקות, ואז רשאים לחזור למיניבוס." כולם" כולל את כל המבוגרים, תינוקות ואפילו בעלי תעודת נכה. (ולהזכירכם, קור איימים בחורף בקלנדיה.)

‘ראשון ה- 15 בינואר 2012, משמרת אחה"צ. תמר  ורוני ה

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם לא העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.

טעינו.

הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמיד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.

שוב טעינו.

התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מיד…" – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור…" נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר…", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם, .

אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

-        הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"

-        אני: "לא יודעת".

-        הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"

-        אני: "יש לו שתי רגליים… למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"

-        הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  – לאן הוא רוצה לעבור?"

-

רק לאחר קרוב לשלושים דקות נשלח מהמשרדים הפנימיים חייל כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם:

"הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש.

 לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו

להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלות ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" -  ביקש.

דויד גרוסמן  וה "דג נחש " מסכמים :

כמה רוע אפשר לבלוע

אבא תרחם, אבא תרחם

קוראים לי נחמן ואני מגמגם

כמה רוע אפשר לבלוע אבא תרחם,

אבא תרחם

ברוך השם אני נושם…..

לחסל, להרוג, לגרש, להטעות

 NO FEAR להדביר, להסגיר, עונש מוות,

להשמיד, להכחיד, למגר, לבער…….