במשמרותיהן במחסומים הכירו הנשים את הפועלים והסוחרים הפלסטינים שתלויים לפרנסתם בישראל, ושבבוקר עכור אחד גילו שהיתר היציאה שלהם בוטל והוטלה עליהם "מניעה ביטחונית". היכרויות ושיחות עם מאות אנשים, ואחר כך עם אלפים, גרמו לנשים לכפור בפרשנות האוטומטית שמייחס הישראלי הממוצע למלים האלה: "השב"כ יודע מה הוא עושה. אם נלקח ההיתר, סימן שהאיש מסוכן".

הן התחילו להמתין שעות עם הפועלים והסוחרים שהלכו לערער על המניעה הביטחונית בלשכות מינהלת התיאום והקישור, אחר כך עזרו במילוי טפסים להגשת בקשות להסרת המניעה. הן התקשרו לכל מי שאפשר במינהל האזרחי, כדי לברר מדוע אדם מחכה שעות ולא מגיע לאשנב, מדוע לא ניתנת לו קבלה על הגשת הבקשה, מדוע תשובה לפנייה קודמת לא מגיעה, מדוע אין טפסים בערבית. הן כתבו מכתבים לקצין מטה תעסוקה במינהל האזרחי, ליועץ המשפטי הצבאי באיו"ש, לראש השב"כ ולראש המינהל האזרחי.

לפעילות "מחסום ווטש" היה מספר הפקס של היועץ המשפטי, משום שעד יוני 2007 הוא כן היה הכתובת לערעורים על מניעה ביטחונית. אחר כך שונו הכללים והוא חדל להיות הכתובת, ושוב שונו הכללים, ושוב משהו השתנה, והיה גל של ביטול היתרים לפועלים ותיקים. ומשום מה, מיולי 2009 עד מארס 2010 לא היה למי לפנות כדי לערער. הנשים פיקססו תשובה לקצינה: "מעסיקים (שבנוהל החדש נדרשו לבקש אישית את הסרת המניעה של הפועל הפלסטיני) לא מקבלים תשובות. עורכי דין לא מקבלים תשובות... במת"קים אין תשובה לסיבת ההחרמה... (הפועלים) מנסים להיפגש עם (נציג) השב"כ והלה נותן להם להמתין שעות רבות ושולח אותם בזו הלשון: 'לא צריך אותך'. כאשר נציג השב"כ ניאות להיפגש עם התושב שורת המחץ היא: 'תעזור לנו ונעזור לך - ולא לא תקבל היתר בחיים'. וכאשר הם פונים עם מעסיקיהם בהליך ערעור על המניעה הפתוח בפניהם, אין תשובה. יש קיר אטום...

"...היות וישראל מחזיקה באזור בתפיסה לוחמתית, (היא) בעלת חובות כלפי (תושביו), ובין היתר החובה לדאוג לרווחתם ולצורכי חייהם. לכן יחד עם התלונה על הנזק האקולוגי שאנחנו גורמות היינו מצפות להתייחסות ולו מינורית לנזק האנושי..."

באתר האינטרנט של "מחסום ווטש" הועלה שלשום דו"ח שני במספר של קבוצת התמחות זו, המסכם את פעילותה מאז יוני 2007 ונקרא "אסירים שקופים - לא יודעים מדוע ואין לאן לפנות". כתבה אותו סילביה פיטרמן, כלכלנית בכירה בגמלאות. לא בכדי היא מתחילה את הדו"ח בסצינה מ"הטירה" של קפקא. סאגות קפקאיות של פלסטינים יחידים במבוכי הכיבוש לא נעדרות מעיתוננו. אבל הדו"ח מביא סאגה של אלפים. לכן תמיד ברקע הדו"ח נשמע הניגון: יש פה שיטה, יש מגמה מאחורי המניעה הסיטונאית של היתרים והגבלת התנועה.

"זוהי מערכת שמיועדת להמשיך ולתחזק את הכיבוש. ולשם כך יש לשמור את האוכלוסייה מפוחדת, במצב של אי ודאות וללא לכידות חברתית. השיטה גם מיועדת לקיים מאגר גדול של פלסטינים... כדי לגייס אותם (לשב"כ) תוך ניצול ציני של צרכיהם הבוערים ביותר", כותבת פיטרמן. כדאי היה להוסיף: השיטה נועדה להפחית למינימום את מספר הפועלים הפלסטינים בישראל, בדרך להשלמת מדיניות ההפרדה הדמוגרפית שהממשלות הנהיגו מאז תחילת שנות התשעים.

מה שעוד מתברר בדו"ח - וכאן מן הראוי היה לפרט יותר - הוא הכללתם ההדרגתית של הפועלים הפלסטינים בישראל בקטגוריה של "פועלים זרים". הרבה עובדות בשטח קובעת ישראל כדי לייצר את מיצג השווא ששטחי A ו-B הם "מדינה" ולא שטח כבוש. למשל, המחסומים שנקראים "מסופים" או "מעברים". הכפפת הפועלים הפלסטינים למשרד הפנים (ולא למשרד התמ"ת, כפי שהיה בעבר) ולנהלים כאילו היו מתאילנד ומקולומביה, היא עוד עובדה כזאת.

האין הסיוע לבודדים (גם כשמדובר באלפים) מייפה את השיטה? זאת שאלה שעולה בדו"ח, כמו גם בשיחות-תמיד של הפעילות. זוהי דילמה של כל קבוצה ישראלית מתנגדת-כיבוש. במערכה הכוללת נגד משטר הפריווילגיות ליהודים, ישראלים-יהודים מנצלים את זכויות היתר שלהם ומנסים לסייע לאנשים (בדרך כלל מהשכבות הפלסטיניות שאינן מרופדות בכסף או בקשרים) בהתמודדותם היום-יומית עם ממלכת האיסורים: לצאת לטיפול רפואי, לבטל צו הריסת בית, להכין תוכנית מתאר, לחפור בור מים, להגיש תלונה במשטרה נגד התנכלות מתנחלים, לצאת ללימודים, לבקר אמא חולה. ההבנה התיאורטית שמדובר בשיטה מאוסה וההתנגדות לה לא מחלישות את האכפתיות והמחויבות ליחיד.