בתמונה התנחלות ברוכין על  על אדמות ברוקין

דליה   מספרת :

הגענו לכניסה לכפר א-דיכּ (מול הכניסה להתנחלות עלי זהב) ונתקלנו בצבא ההגנה לישראל שחסם את דרכנו.

חזרנו ונכנסנו בדרך אחורית. שם הצטרפנו למפגינים שהגיעו מכפרי הסביבה.

התחלנו לצעוד לעבר הכביש שעליו ניצבו הרכבים הצבאיים והחיילים המוכנים לעימות.

עמדתי על הגבעה, במרחק מה ממקום העימות, כדי לצלם. עם התקרב המפגינים אל הצבא, מיד החלו להישלח רימוני גז מדמיע לכל עבר, אל המפגינים המתקרבים ולאלה שעמדו ממרחק. להפתעת כלם נשלחו רימוני גז וכדורי גומי (ויש אומרים אש חיה) גם לעבר הכפר ולתוך הבתים.

נכנסתי לבית שספג יריות כדורים וגז מדמיע, ובקושי יכולתי לנשום. הריח נורא, העיניים צורבות, הנשימה קשה. מצאתי ילדים ונשים המומים, עם בצל ליד האף כמגן מהגז, בקושי נושמים. ראיתי את החלון המנופץ מהיֶרִי. ואת הכדור שניפץ אותו.

חוש ההומור לא נפקד: בעל הבית שם את הכדור ליד הצעצוע-בולדוזר לשם צילום…

זה  הכדור שניפץ את חלון הבית

אכן צילמתי.

בדרך חזרה, עדיין בתוך הכפר, מכוניתי נתקלה במתקן לערבוב בטון, וגלגל אחד נכנס לתוכו. אי אפשר היה להזיז את המכונית ממקומה.

מיד התגייסו כל הנוכחים – ערבים והיהודים – למשימה המשותפת לגול את המכונית מפי המתקן, ובמאמץ מאוחד עקשני וָעֵר אכן הצליחו. החוויה המשותפת סיימה את ההפגנה בתחושת שיתוף ואחווה אמיתית.

מעתה בכל יום ששי תתקיים הפגנה משותפת של אנשי הכפרים יחד עם ישראלים – נגד הפקעת אדמותיהם, ונגד נוכחות הצבא במקומותיהם. אנשי הכפרים מקווים ומצפים להשתתפות של ישראלים רבים ככל האפשר.

המעוניינים להצטרף יעיינו ב"הומניסטי" http://www.humanisty.com שבו יפורסמו הפרטים.