בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע"ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג"ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם "שלום עכשיו" נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג"ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע"ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של "חפירות הצלה", הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ' בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע"ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ"ר, בהם יותר מ-10,000 מ"ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב"בית המעיין" שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ"ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת "עיר דוד"), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת"פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב"עיר דוד", ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם "מתחם קדם":

"מתחם קדם" המתוכנן בחניון גבעתי. מקור: מרכז המידע ואדי חילווה - סילואן: http://silwanic.net/?p=1448

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית "גן המלך", (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע"ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי "עיר דוד", שנמסר לניהולה של אלע"ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע"ד במתחם "עיר דוד" מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג"ץ פסק בעתירה של "עיר עמים" שיש לצמצם את סמכויות אלע"ד בשטחי הגן הלאומי "עיר דוד" לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ"עיר דוד". מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותהכאן, תודה לעמותת "עיר עמים") ומפסיקת בג"ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", ש"עיר דוד" היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע"ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע"ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עין צורים" וגם ב"עמק השלום". ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע"ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם "מתחם קדם" המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע"ד. אלע"ד הצהירה אז  שמדובר בשטח פרטי ש"הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין", אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג"ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע"ד (וחברת "מעלה בית דוד") היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: "הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס' 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום."

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע"ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ"ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי "עיר דוד" לא נמסר לבעלותה של אלע"ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע"ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש"מתחם קדם" הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C - ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי - משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג"ץ שסלל את הדרך

פרוייקט "מתחם קדם" ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע"ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ"חפירות הצלה". אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע"ד היתה על חשיפת "העבר היהודי המפואר" של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

החפירות בחניון גבעתי. תצלום: עמותת "עמק שווה".

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד"ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: "רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. "חפירות ההצלה" שמתבצעות במקום "מצילות" את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג"ץ, בשיתוף עם תנועת "שלום עכשיו". העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע"ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע"ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג"ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: "בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה."

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס' 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ"ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: "קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר." (דו"ח "עסקה אפלה בסילואן", עמ' 19). מפה לשם, ה"חניון" הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע"ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע"ד, ו"חפירות ההצלה" שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג"ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע"ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע"ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: "כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין."

"הובהר לנו", "אנו מניחים". פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד "טענה לא מוכחת", הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע"ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג"ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע"ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע"ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג"ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב"גדר זמנית", לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג"ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע"ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

"רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב"ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי."

הבנתם? "בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות". כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע"ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ"ל רשות העתיקות יודע ("ייבנה חניון בסופו של דבר") – ורק השופטים הנכבדים של בג"ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע"ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע"ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא "מעל לאידאולוגיה" בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"ץ,  שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינתשל נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד"ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע"ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: "רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע"ד."

זה באשר לפנטזיה הבג"צית ש"בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות."

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז'רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

"עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה "עיר דוד". תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך) ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב', ט'-י"א; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א', זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות."

קופידון מחניון גבעתי. "ערש הדתות המונותיאיסטיות"?

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג"ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי ("כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך") – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל"ערש הדתות המונותיאיסטיות" – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפתנחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: "חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה." אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע"ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין."

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב"מתחם קדם", הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.