התמונה צולמה מבעד לזכוכית החיץ שבמחסום והתחושה היא שהאנשים שמעברה הם צללי-אדם.
כשאני נמצאת במחסום קלנדיה, אני תמיד חושבת שאולי כך, כצללים ולא כבני אדם, החיילים שמאחורי הזכוכיות הממוגנות רואים את הפלסטינים העוברים מולם.

סבלנות יש הרבה לפלסטיני. חיים לא.
שעה ועשרים דקות. הרבה זמן כדי להתקדם רק עשרים מטרים בתוך המחסום בשעה זו של היום, שאינה שעת העומס.
ניסיון רב שנים מלמד שאין לחקור במופלא מאתנו ושלא נוכל להבין את הסיבה. רק החייל בעמדת הזכוכית, שהשעמום הוציא אותו לדקות ספורות מבועתו, ניסה להסביר ש"זה לפי ההוראות... כן המפקדים של המחסום רואים בפלזמות כל מה שקורה בפנים וגם בחוץ... זה ככה כי כנראה נפלו המחשבים..." החייל גם גילה רוחב לב כלפי הורים לתינוק חולה שנשנק בשיעולו, שהיו בדרכם לטיפול רפואי. לשמע זעקתם פתח החייל את החלון הממוגן, כיווץ את אצבעות ימינו וסימן : רק רגע...

ההורים הדאוגים עמדו מול העמדה מנסים לגונן על ילדם מפני קור קלנדיה וחיכו ל"שער הרחמים" שייפתח. מדי פעם קרא האב במצוקה לעבר החייל וזה חזר על תנועת האצבעות כאומר: סבלנות.
סבלנות יש הרבה לפלסטיני. חיים לא.
רק אחרי חצי שעה נפתח עבורם השער, ורק אחרי שקצין וידא שההורים והעולל אינם מסכנים את בטחון מדינת ישראל.

"למרות זאת היה לי מזל":
ה"למרות זאת" עליו סיפר לנו ע. היא העמידה היומית בתורים של מחסום קלנדיה עם סיום יום עבודתו ברמאללה ושובו לביתו שבמזרח ירושלים אחרי שלוש שעות.

ה"למרות זאת" הוא גם האיום התמידי, הגלוי או הסמוי, בכל פעם שע. נדרש לחידוש אישור השהייה הזמני מתוקף איחוד משפחות (- שם כל כך ארוך לנוהל כל כך מרושע). וכשע. חוזר כמו מנטרה באוזנו של הגוזר את דינו על צמד המילים: "אני נקי...", מזכירים לו שבמחשב רשום שפעם, כשהיה ילד, זרק אבן. זריקת האבן היא בבחינת חטא קדמון המונח לפתחו תמיד. וכבר קרה שבשל עוון ילדות זה נשלל ממנו אישור המעבר.
ה"למרות זאת" הוא גם הכאב על בנו שמציקים לו ילדים יהודיים בחוג לטניס: "כי הוא זר. הוא ערבי".
אבל עיקר ה"למרות זאת" הוא חוסר הוודאות, והשבריריות של עתידו ועתיד משפחתו.
ע. מספר: "למרות זאת היה לי מזל, כי כשגילו שיש לי סרטן בבטן שלפני ארבע שנים, יכולתי לקבל את הטיפולים באוגוסטה ויקטוריה ולא בגדה בגלל שיש לי אישור ."

"זה צעצועים של ילד":
"מה יש לך שם בפנים?", שמעו עשרות הדחוקים אל מול מוטות המתכת את החיילת שישבה מאחורי החלון הממוגן. "זה צעצועים של ילד", ענה הנשאל.
"אז תפתח שאני אראה!", צעקה החיילת.
האיש עזב את יד בנו בן השש, וצרורות צרורות הוצאו לפקודתה מלוע התיקים. היו שם בגדים מקופלים בקפידה וגם כמה צעצועים באריזת פלסטיק.
"תפזר את הכול על הרצפה!", צווחה החיילת.
אחד אחד הונחו הבגדים והצעצועים על הרצפה המזוהמת שלמרגלות הפוקדת. הילד, שנעזב מיד האב, דחק עצמו מול הקיר, אימץ לחיקו רובה פלסטיק והביט בעיניים אובדות באביו המושפל שלמולו.

הזמן שלו – הזמן שלה:
"אני עומד פה כבר שעה...", התלונן בחור שהגיע זה עתה. החיילת בחלון השיבה בנאום תוכחה בקול שנישא מקצה המחסום ועד קצהו: "אתה עומד פה שעה? באמת? אתה יודע כמה זמן אני פה? תנחש! נו, תנחש! – זרוק מספר! – אתה שותק! אז אני אגיד לך, אני פה כל יום שתים עשרה שעות! כל יום, כל יום, שתים עשרה שעות! זה קצת יותר משעה, לא? אז זהו, שלא יהיו לך תלונות!"
המתלונן אסף את חפציו ממסוע הבידוק והעלים את עצמו מטווח עיני החיילת, שקינחה ב: "יש לי פיפי!"