בורין (יצהר), בית איבא, ג'ית, זעתרה (תפוח), יום ד' 6.2.08, אחה"צ

צופות: 
תמי כ, דליה ג.
06/02/2008
|
אחה"צ

אחרנו להגיע לבית איבא וזאת בגלל לקיחת עדות בכפר חארס על עימות אלים בין אחת המשפחות והצבא. הדיווח על כך בהמשך הדוח.

16.15 בדרכנו, חלפנו על פני זיתא וראינו שהיא חסומה (מכביש 505 שהוא המשך כביש 5 ) כמו יתר 
 הכפרים לצידי כביש זה.

16.30 צומת תפוח – יש תור רק מכיוון שכם החוצה. בכיוון לתוך שכם אין תור מכוניות.

16.45 צומת יצהר – ריק. כן גם צומת ג'ית.

 
16.55 הגענו לבית איבא.

אין תור מכוניות לתוך שכם. משכם החוצה ממתינות מכוניות ספורות בלבד.
בקרוסלות: רק קרוסלה אחת עובדת, השנייה מקולקלת זה כמה שעות. מנסים לתקן אותה. בינתיים מפקד המחסום יוצר שני תורים היוצאים במקביל מקרוסלה אחת. מתחת לסככה כ 100 בני אדם.
 
מעוכביםinfo-icon.
אנו פוגשות מ"פ מ"צ - איציק, וסגניתו – שירן (תושבת דימונה), שניהם בדרגת סגן. בשיחה נעימה בינינו סיפרו שהם מוצבים בחטמ"ר שומרון ליד חווארה. התפקיד שלהם – לפקח ב"יחידות המעברים" (כך קורא הצבא למחסומים...) שהבודקים יעשו את עבודתם כראוי (ניסוח שלהם). לשאלתי מה פירוש "כראוי", התשובה "הן מבחינה בטחונית והן מבחינת היחס לתושבים".  סגן אופיר – מפקד המחסום – גם הוא דיבר איתנו באותה אווירה. לדבריו – ישחרר את המעוכבים במהרה

17.35 עזבנו, בדרכנו לענבתא.   

                                                    ---------------------------- 
ע ד ו ת:
הרס ואלימות אכזרית מטעם המנהל האזרחי וחיילי צה"ל
כלפי פלסטינים בכפר חארס, ליד אריאל
בצאתנו למשמרת במחסום בית איבא התבקשנו לבקר אצל משפחה מכפר חארס. חיילים הרסו מחסן בחצר הבית והמשפחה חוותה אלימות קשה מידיהם. התברר שאלה חיילים מחטיבת אפרים, אותה חטיבה שהתפרעה לפני כשבוע בכפר עזון, בפקודת קפטן ג'ו.

בכניסה לחארס חיכה לנו ג'. והוביל אותנו לביתו. בקושי רב נכנסנו לבית.  בכניסה - ערמות עפר, אבנים, ברזלים וקירות שבורים של המחסן שהרסו בבוקר. בנו של ג'. הציע לי את ידו לעזרה לבל אפול ( מחוות נימוס שתמיד אנו פוגשות בה ותמיד נוגע ללבי). ג'. בעל הבית, הכניס אותנו לסלון שבו כבר התכנסו בני המשפחה: אשתו וחמשת ילדיהם, אחיו ואשתו וילדיהם, והאב – כבן 80.  כולם בריגוש נורא ובכעס מהול בשאלה: "למה???!"


הרקע
:
לפני כשנה הדביקו על המחסן שבחצר הבית פתק ובו הודעה שהמבנה אינו חוקי ומיועד להריסה. המחסן הוא רכושו הבלעדי של ע., אחיו של ג', ומקור פרנסתו. הוא משכיר אותו ב 200 ₪ לחודש. ע'. התכוון לקחת עורך דין שיעזור לו לדחות את צו ההריסה, אבל זה הצריך 1500 ₪ שלא היו לו. לכן לא היתה ברירה אלא להתעלם ולקוות לטוב. ע., בן 45, הוא מנוע שב"כinfo-icon (שאינו יכול לקבל אישור כניסה ועבודה בישראל) כי בעברו הרחוק, כשהיה נער כבן 15, נכנס לחמש שנים לכלא ישראלי, כנראה בשל זריקת אבנים. בגיל 20 שוחרר ומאז אינו מוצא עבודה. הוא פעיל שלום בארגון רבנים לזכויות אדם עם הרב אריק אשרמן ובארגון Charity
Society.

האירוע
:
היום בבוקר, יום רביעי 6.2.08, בשעה 05:00, מספר ג'., כשהוא "משחק" ברצועת פלסטיק שריד מהאזיקון שנאזק בו בבוקר, הוקף הבית בחיילים ללא כל הודעה מוקדמת. בערך בשעה 06:30 החלו בהריסת המחסן. ג'. ניגש לראות מה קורה והנה לנגד עיניו אוזקים את אחיו ע. ואוחזים באביהם הזקן. הוא נדהם וכששאל את החיילים למה, אמרו לו : "שתוק!", קשרו את ידיו והחלו לחנוק אותו בגרון. הוא הרגיש שהוא "הולך למות". השכיבו אותו ודרכו עליו. כל זאת לעיני בני משפחתו.

בנו מ. בן ה-15, רץ אליו לעזור לו – ואז תפסו גם אותו, היכו אותו בידיו ובעטו בו ברגליו. מאז הנער אינו מוצא שלווה בנפשו. הוא רוצה "לנקום". אביו חרד לו מאוד. יותר מכל מה שקרה הוא מודאג, "פוחד על הילד" שלא יעשה שטויות (אנו מסתכלות על הנער והוא אינו מרים את עיניו מהרצפה).

אשתו של ג'. יצאה לחצר לראות מה המהומה שם – דחפו אותה בנשק וצעקו עליה להיכנס הביתה. היא נבהלה ממה שראתה ומהדחיפה הגסה שקיבלה בנשק שלוף, וכמעט התעלפה. היא חולת לב.

ו. אשתו של האח, המשכילה מכולם, דיברה איתנו אנגלית, וחזרה על כל הסיפור מנקודת ראותה, כשתינוק בן חודשיים בזרועותיה. היא מסרה לי את האי מייל שלה (שלחתי לה תמונות שצילמתי).

הסבתא של הקטנים ישבה כשנכדיה סביבה, ודיברה אלינו בהתרגשות רבה בערבית. שני דברים הבנתי: האחד, "המחסן העלוב הזה - הוא שמפריע לביטחון ישראל?..." והשני, שאין לה ברירה אלא לבקש מאיתנו שנביא להם מוצרי מזון בסיסיים, כי... – אין להם מה לאכול. מחלה על כבודה ופשוט ביקשה. 

הבטחתי להם שאדאג לכך שמחר מישהי מהחברות שלנו תביא להם מזון (ואכן העניין סודר עם יהודית היוצאת היום לחווארה, ובדרכה לשם תסור אליהם עם חבילה ראויה).

ג'. ביקש עזרה רפואית לאשתו ולאביו (פנִינו לרופאים לזכויות אדם).


לחצו כאן לצפיה בעדות המצולמת.
העברנו את הטיפול בתלונה לארגון יש דין. מטעמם, ב 19.2.08, הוזמנו ג'. ובנו להעיד במצ"ח.

יצאנו משם ברגשות מעורבים. מצד אחד בתסכול וכעס נורא על אשר עוללו למשפחה מקסימה, שוחרת שלום. ומצד שני - סיפוק... הנער בן ה 15 שלא הרים את עיניו בתחילת ביקורנו, התחיל לחייך. התיידדנו איתו במיוחד. הרגשנו שהפַגנו במעט את המרירות שלו ואת דאגת אביו.  אם אמנם כך קרה – עשינו משהו.