ההשפלה היומיומית ב"מעברים"

מה שיקרה מיד הוא ניצול מודע של תשומת הלב לסיפור הבידוק הביטחוני המשפיל שעברה צלמת ה"ניו יורק טיימס" לינזי אדאריו. סביר מאוד שלולא הדיווח בשבוע שעבר על הפשטתה של אדאריו במחסום ארז והתנצלות משרד הביטחון, השורות שלהלן לא היו נכתבות. לא על זוכת פרס פוליצר ייכתב כאן, אלא על עובדת במשק בית, פלסטינית אזרחית ישראל, ועל קורותיה במחסום "שער אליהו" שבאדמות מחוז קלקיליה הכבוש.

ב-9 בנובמבר הגיע לתיבת הדואר האלקטרונית של מחסום ווטש המסר הבא מתלמה (השמות בכתבה בדויים): "ברצוני להיעזר בכן על מנת לסייע לאשה צעירה העובדת בביתי, אשר עברה ב-6 בנובמבר בדיקה אינטימית משפילה במחסום. הבדיקה נעשתה על ידי עובדת חברת השמירה ולדברי הנבדקת בגסות מאחורי וילון כאשר אנשים רבים חולפים שם...". כך הגיעה חדווה, פעילת מחסום ווטש, לאשה הצעירה, נבילה.

חדווה התקשתה לעניין עיתונאי שאתו היא בקשר. במשיבון של הח"מ היא השאירה הודעה מוקלטת וביקשה להתקשר. ביום ראשון שעבר הזעזוע והזעם עדיין ניכרו בקולה, כשסיפרה על העוברת בשער אליהו ועל חילופי המכתבים שלה עם רשות המעברים היבשתיים (רמי"מ). הח"מ היססה. ה"לא יאמינו" ניקר בצד אחד, ה"לא יעניין אף אחד" בצד השני - אף על פי שבשיחות חולין תמיד עולה הבנאליות של ההשפלה במחסומים. ביום שלישי שעבר, בשבע ועשרה בבוקר, חדווה התקשרה בהתרגשות: בעמוד 10 ב"הארץ" היא גילתה את הדיווח על אדאריו. האין זה הזמן הראוי לכתוב על נבילה, התעקשה.

אכן.

נבילה וארבע בנותיה, אזרחיות ישראל, שבו מביקור אצל בן הזוג והאב - פלסטיני מהגדה. זה 16 שנה הם נשואים, והבקשה לאיחוד משפחות קפואה. מחסום שער אליהו מיועד לאזרחים ישראלים ולקומץ פלסטינים שחיים בשטח האפור שבין הקו הירוק לחומת ההפרדה.

בסופו של דבר באה מאבטחת, לקחה אותה לפינה בחדר ומשכה וילון על גלגלים שנמצא שם. כמה חולצות את לובשת, היא שאלה. שתיים, ענתה נבילה, שנדרשה להסיר את החולצה העליונה. היא הסירה. אחר כך נדרשה לפשוט את המכנסיים ואת החולצה הנוספת. היא הסירה. אחר כך נבדקה במגנומטר ידני שציפצף. "תראי, זה הברזל בחזייה", הסבירה לבודקת, ובכל זאת הבודקת דרשה שתסיר גם אותה. "יש בעיה? תגידי לי". בעברית שוטפת דיברה. אבל הבודקת ענתה "אסור לי לדבר", ודרשה שתסיר גם את התחתונים ואת כיסוי הראש. ואז? "אז עשתה המאבטחת כמו בבדיקה גינקולוגית", סיפרה נבילה בגרון חנוק. "בבית חולים מבקשים רשות. הרגשתי כמו חיה". נבילה היתה המומה מעצם ההפשטה והמומה מההמשך. בצאתה, ואחר כך במשך שעה וחצי, לא יכלה להפסיק לבכות.

חדווה ממחסום ווטש פנתה בכתב ב-12 בנובמבר לרשות המעברים היבשתיים, יחידת סמך במשרד הביטחון. במכתב התשובה שנשלח אליה ב-21 בנובמבר נכתב חד-משמעית, כי "הנוסעת לא הופשטה כביום היוולדה בשום שלב של הבדיקה. כמו כן, לא בוצעה בה כל בדיקה וגינלית".

ועוד נכתב: "הגברת נבדקה בהתאם לנוהל והתקבלה אינדיקציה אשר חייבה בידוק נוסף. בהתאם לנוהל, הגברת התבקשה להיכנס לתא חיפוש גופני להמשך בידוק. לגברת נמסר הסבר באשר להליך הבידוק אותו נדרשה לעבור קודם ביצוע הבידוק. במהלך הבידוק, אשר בוצע על ידי בודקת בכירה, התקבלה התראה מאזור החזה. הגברת התבקשה להסיר את חזייתה בזמן שחולצתה נותרה על גופה, וזאת בכדי לשמור על צניעותה. עובדי רשות המעברים עושים ימים כלילות בשמירה על ביטחון ישראל לצד מתן שירות מיטבי לאלפים הפוקדים את כל מעברי רמי"מ מדי יום".

מלה מול מלה.

נבילה גם עובדת במשק בית אצל שוטר במשטרת ישראל. היא סיפרה לו את שקרה לה, והוא יעץ לה להתלונן. אבל אין לה כוח נפשי להליכים האלו, היא אומרת. מאז היא לא העזה לחזור למחסום ולבקר אצל בעלה. אבל הדאגה העיקרית שלה, היא אומרת, מופנית לבנותיה, הבכורה בת 15. "איזו ערובה יש לי שכך לא ייעשה בהן? איך הן יתמודדו בגיל כה צעיר עם הבושה וההשפלה? איך אלמד אותן אז שאין הבדל בין בני אדם, יהודים וערבים?"

***

"שער אליהו" הוא בפינו מחסום, משום ההתנגדות של מדור זה למלים מכובסות. "מעבר" מיועד לכל. אבל ב"שער אליהו" המעבר חופשי לאזרחים ישראלים ולתיירים בלבד. להם ניתן חופש תנועה משני עברי הקו הירוק. לפלסטינים תושבי הגדה המערבית אסור לצאת לישראל באופן חופשי. ולמי שיש היתר תנועה, אסור לעבור במחסום המיועד לישראלים ולתיירים בלבד. ועוד: "מעבר" יוצר בכוונה את הרושם שזוהי נקודת גבול. ולא היא. שער אליהו ממוקם עמוק בשטח הגדה המערבית.